בשירת האזינו נפרד משה מהעם. רגע לפני מותו. בשמחת תורה הוא עוד יברך את כולנו. אבל רגע קודם הוא רוצה לשיר שירת עדות נוקבת בפני השמיים והארץ. הוא מבקש לשיר בפני היקום עלינו ועל אלהינו. הוא יודע שהשיר שלו יהיה עורף ונוקב כמטר. הוא מתאר מערכת יחסים קשה ומפחידה. חרון אפו של אלהים על בגידתנו בו מצמית (דברים ל"ב כ"ב-כ"ה):

כִּי אֵשׁ קָדְחָה בְאַפִּי וַתִּיקַד עַד שְׁאוֹל תַּחְתִּית
וַתֹּאכַל אֶרֶץ וִיבֻלָהּ וַתְּלַהֵט מוֹסְדֵי הָרִים.
אַסְפֶּה עָלֵימוֹ רָעוֹת חִצַּי אֲכַלֶּה בָּם.
מְזֵי רָעָב וּלְחֻמֵי רֶשֶׁף וְקֶטֶב מְרִירִי
וְשֶׁן בְּהֵמוֹת אֲשַׁלַּח בָּם עִם חֲמַת זֹחֲלֵי עָפָר.
מִחוּץ תְּשַׁכֶּל חֶרֶב וּמֵחֲדָרִים אֵימָה
גַּם בָּחוּר גַּם בְּתוּלָה יוֹנֵק עִם אִישׁ שֵׂיבָה.

אפילו הגאולה המובטחת לנו בסוף השיר טבולה במלחמה, נקמה, פרעות ודם, ורק מילת כפרה אחת. אפילו היא לאו דווקא מכוונת אלינו אלא אל האדמה (שם, פס' מ"א-מ"ג):

אִם שַׁנּוֹתִי בְּרַק חַרְבִּי וְתֹאחֵז בְּמִשְׁפָּט יָדִי
אָשִׁיב נָקָם לְצָרָי וְלִמְשַׂנְאַי אֲשַׁלֵּם.
אַשְׁכִּיר חִצַּי מִדָּם, וְחַרְבִּי תֹּאכַל בָּשָׂר,
מִדַּם חָלָל וְשִׁבְיָה מֵרֹאשׁ פַּרְעוֹת אוֹיֵב.
הַרְנִינוּ גוֹיִם עַמּוֹ כִּי דַם עֲבָדָיו יִקּוֹם
וְנָקָם יָשִׁיב לְצָרָיו וְכִפֶּר אַדְמָתוֹ עַמּוֹ.

נראה שרבי יהושע מסכנין לא היה מסוגל לעמוד בשירה הקשה והמאיימת הזו, ועוד ערב אימתו של יום הכיפורים. לכן הוא דורש ממש בפתח השירה (דברים רבה י' ד'):

"הַאֲזִינוּ הַשָּׁמַיִם"… מכאן אתה למד שיש לשמים פה. ולב. ואוזן.

בשירה של משה יש לאלהים פנים כדי להסתירם, ידיים כדי למחוץ, ואף כדי להתמלא חרון. (עוד על קשיותה של שירת האזינו במאמר מהי התורה.)  בקריאה של רבי יהושע יש לאלהים פה כדי לתקשר ואוזן כדי להקשיב וכולו לב. במשפט אחד יודע המדרש להפוך את אל ההיסטוריה המאיים של משה בתורה שבכתב, לאל הרגישות. כמו ששוררנו לו בתחילת השבוע: "מבין ומאזין ומביט ומקשיב" וממילא "ותקבל ברחמים וברצון".

רבי יהושע מלמד אותנו שלא משנה מהו פשט התורה, מוטל עלינו ליצור לנו את אלוהינו. ואנחנו נחיה בעולם הדימוי של האל שיצרנו לנו. אם אלהינו יהיה אל מלחמות שאלוהותו מתבטאת בניצחונות אנחנו נילחם עד זוב דם. אם אלהינו יהיה אל של פה ואוזן ולב אולי נצליח לדבר ולהקשיב ולפתוח את הלב. אולי האידיאות הדתיות שלנו יהיו קבלה רחמים ורצון.

אני מבקשת לפנות לאלהי רבי יהושע מסכנין. לפנות לאוזניו וללבו. באמצעות שירה של זלדה. לספר לאלהינו שאנו זקוקים שיגחנו אל נפשנו ושיגעו בנו – בבכי שבגרוננו. לבקש מאלהינו שלא ישליכנו מלפניו ולא יסתיר פניו. להבטיח לו שנהרהר בסיפורים שאנחנו מספרים לנשמתנו. להזכיר לו ולצעוק ולזעוק שאנחנו צריכים לדעת לאן מובילים חיינו.

 אל תשליכני מלפניך – זלדה

הִיא גָּחֲנָה אֶל נַפְשִׁי
לִנְגֹּעַ בַּבֶּכִי שֶׁבִּגְרוֹנִי,
שׁוֹכֵן עַד –
נְגִיעָתָהּ עוֹשֶׂה בִּי
קְרָעִים קְרָעִים.
קָשֶׁה לְלֵב אוֹבֵד
עִם חֲשֵׁכוֹת
וְעִם מִלִּים –

אַל תַּשְׁלִיכֵנִי מִלְּפָנֶיךָ

וְכַאֲשֶׁר אָקִיץ מֵחֲלוֹמִי
וְחֹשֶׁךְ יִהְיֶה סְבִיבִי
וְרָהִיטַי הַיְּשָׁנִים יַשְׁמִיעוּ
קוֹלוֹת נֶפֶץ דַּקִּים –

אַל תַּסְתֵּר פָּנֶיךָ מִמֶּנִּי.

כַּאֲשֶׁר אָקִיץ לְהַרְהֵר
הֲמָתְקוּ כָּל כָּךְ הַסִּפּוּרִים
שֶׁמְּסַפְּרִים הַחוּשִׁים
לְנִשְׁמָתִי –
(הַאִם סִפּוּרִים מִבְצָרִי?)

הֲלֹא בְּשָׁעָה אֲבֵלָה עַשֵּׁנָּה
בִּי נָגַע בִּקְשִׁיחוּת שֶׁל מְלִיצָה
אַף יָפְיוֹ הָרַךְ שֶׁל פֶּרַח.

כַּאֲשֶׁר אָקִיץ בּוֹכִיָּה
לוּ אֵדַע
לְאָן מוֹבִילִים אֶת חַיַּי
הַשָּׁמַיִם.

שבת של שלום ותשובה ומגע.