ספר במדבר מסתיים בסיכום מסעות בני ישראל במדבר ותכנון הנחלות בארץ. בערך חצי פרשה עסוקה בנסיעות (באובססיביות קיצונית. פסוק אחרי פסוק. וגם בחניות. נדמה כי התורה ממש מבקשת להאריך בכח. לאורך כמעט 50 פסוקים). כשהמילים המנחות הן "ויסעו" ו"ויחנו" ובשני הפרקים האחרונים שולט השורש נ.ח.ל. – והתנחלתם, תנחלו, ואין ספור נחלות.

מקובל לומר שהפטרת פרשת מסעי  לא קשורה בכלל לפרשה. היא פשוט ההפטרה האמצעית משלושת השבועות בהם קוראים הפטרות פורענות לקראת ט' באב ומכונות "תלתא דפורענותא". בשבוע שעבר קראנו את ירמיה פרק א'.  השבוע נקרא את ירמיה פרק ב' (מפס' ד') עד תחילת פרק ג' (פס' ד'). אולם כידוע הנביאים מלאים נבואות פורענות. כדי להוכיח את הקשר לפרשת מסעי אני מציעה פשוט לספור את כמות המילים שעוסקות בדרך, בהליכה בכלל, ובמדבר בפרט במהלך ההפטרה:

…כֹּה אָמַר ה'… וַיֵּלְכוּ אַחֲרֵי הַהֶבֶל.. וַיֶּהְבָּלוּ…. אַיֵּה ה' הַמַּעֲלֶה אֹתָנוּ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם; הַמּוֹלִיךְ אֹתָנוּ בַּמִּדְבָּר … בְּאֶרֶץ לֹא עָבַר בָּהּ אִישׁ… וָאָבִיא אֶתְכֶם אֶל אֶרֶץ הַכַּרְמֶל…  וַתָּבֹאוּ… וְאַחֲרֵי לֹא יוֹעִלוּ הָלָכוּ… כִּי עִבְרוּ אִיֵּי כִתִּיִּים…  עָזְבֵךְ אֶת ה' אֱלֹהַיִךְ, בְּעֵת מוֹלִכֵךְ בַּדָּרֶךְ  וְעַתָּה, מַה לָּךְ לְדֶרֶךְ מִצְרַיִם … וּמַה לָּךְ לְדֶרֶךְ אַשּׁוּר… אֵיךְ תֹּאמְרִי…  אַחֲרֵי הַבְּעָלִים לֹא הָלַכְתִּי רְאִי דַרְכֵּךְ בַּגַּיְא… בִּכְרָה קַלָּה, מְשָׂרֶכֶת דְּרָכֶיהָ … אָהַבְתִּי זָרִים וְאַחֲרֵיהֶם אֵלֵךְ … הֲמִדְבָּר הָיִיתִי לְיִשְׂרָאֵל… אָמְרוּ עַמִּי, רַדְנוּ לוֹא נָבוֹא עוֹד, אֵלֶיךָ… תֵּיטִבִי דַּרְכֵּךְ לְבַקֵּשׁ אַהֲבָה; לָכֵן גַּם אֶת הָרָעוֹת, למדתי (לִמַּדְתְּ) אֶת דְּרָכָיִךְ … מַה תֵּזְלִי מְאֹד, לְשַׁנּוֹת אֶת דַּרְכֵּךְ…  גַּם מֵאֵת זֶה [ממצרים] תֵּצְאִי וְיָדַיִךְ עַל-רֹאשֵׁךְ… הֵן יְשַׁלַּח אִישׁ אֶת אִשְׁתּוֹ וְהָלְכָה מֵאִתּוֹ… עַל דְּרָכִים יָשַׁבְתְּ לָהֶם, כַּעֲרָבִי בַּמִּדְבָּר…

15 פעמים מופיעות מילים שקשורות להליכה ודרך. 5 פעמים מצרים והמדבר.  לפרשת מסעי נבחרה הנבואה, שקושרת בין מסעות המדבר ביציאה ממצרים, לכישלון ההתנחלות וליציאה לדרך הרעה, שסופה מסעות הגלות. זה הנרטיב של ירמיהו בהפטרה: מאז יציאת מצרים אנחנו הולכים והולכים, וגם כשנדמה לנו שהגענו איננו מצליחים להתנחל. הנחלה הופכת להיות עוד תחנה בדרך.

בעיני זהו סיכום והמשך ישיר לפרשת מסעי' אולם גם פרשנות לה. ההפטרה מתארת את המהפך בו הנחלה הופכת לתחנה במילים הללו (ירמיהו ב', ז'):

וָאָבִיא אֶתְכֶם אֶל אֶרֶץ הַכַּרְמֶל, לֶאֱכֹל פִּרְיָהּ וְטוּבָהּ; וַתָּבֹאוּ וַתְּטַמְּאוּ אֶת אַרְצִי, וְנַחֲלָתִי שַׂמְתֶּם לְתוֹעֵבָה.

בפשט הפרק העם עובד עבודה זרה ובכך הופכת הארץ לתועבה. אבל המדרש כהרגלו מתאר כשלון אחר לגמרי של ההתנחלות וכך מספר התלמוד הירושלמי (כלאים ט' ע"ג, כתובות י"ב ע"ג):

רִבִּי בַּרקִירִיָּא וְרִבִּי לָֽעְזָר הֲווֹן מְטַייְלִין בְּאִיסְטַרִין (=ברחוב. מיוונית. אותו שורש של street).
רָאוּ אֲרוֹנוֹת (קבורה) שֶׁהָיוּ בָּאִין מֵחוּצָה לָאָרֶץ לָאָרֶץ. אָמַר רִבִּי בַּרקִירִיָּא לְרִבִּי לָֽעְזָר: 
מַה הוֹעִילוּ אֵילּוּ? 
אֲנִי קוֹרֵא עֲלֵיהֶם 
"וְנַחֲלָתִי שַׂמְתֶּם לְתוֹעֵבָה" – בְּחַיֵּיכֶם.
"וַתָּבוֹאוּ וַתְּטַמְּאוּ אֶת אַרְצִי" – בְּמוֹתַתְכֶם. 

מסתבר שכבר בתקופת התלמוד היה נוהג יהודי לבוא להיקבר בארץ ישראל. רבי ברקיריא יוצא כנגד הנוהג הזה. בעיניו הבחירה שלא לגור בארץ משולה לתיעוב המולדת. הבחירה למות בה אף מחריפה את התיעוב' שכן הגעת הגופה רק מטמאת את הארץ, שהרי המת הוא אבי אבות הטומאה. מן הסתם אנשים שמוכנים לשלם הון תועפות על מנת להיקבר בארץ מוקירים מאוד את קדושתה, מאמינים בגאולה באמצעותה. האם רבי ברקירא מתנגד לקדושת הארץ? לגאולה?!

בעיני מילות המפתח של רבי ברקיריא הן "מה הועילו אלו". הגישה שלו להתנחלות היא תועלתנית. נחלה הופכת להיות נחלה רק כשהיא באמת מועילה – כשאתה חי בה, מתפרנס ממנה ובונה אותה. קדושה כשלעצמה, כשאינה מעוגנת בחיים, ביצרנות, ובתועלת, כשהקדושה היא רק אתוס – היא טומאה, היא תועבה. לדעת רבי ברקיריא לא העבודה הזרה החריבה את הארץ וגרמה לגלות אלא ייחוס קדושה מיתית לארץ. במקום לראות אותה כארץ החיים, כארץ שיש בה תועלת, קידושה הפך אותה לארץ המוות.

שבת של שלום והתנחלות.