פרשת בהעלותך, מסתיימת בסיפור על מרים שדיברה לשון הרע על משה ונענשה בצרעת. פרשת שלח-לך נפתחת במרגלים, שדיברו גם הם לשון הרע. על כך מעיר המדרש (תנחומא במדבר י"ג ה'):

מה ראה לומר אחר מעשה מרים "שְׁלַח לְךָ אֲנָשִׁים"?
אלא שהיה צפוי לפני הקדוש ברוך הוא, שיהיו באין ואומרין לשון הרע על הארץ.
אמר הקדוש ברוך הוא: לא יהיה להם פתחון פה לומר, לא היינו יודעים עונש של לשון הרע מה הוא.
לפיכך סמך הקדוש ברוך הוא העניין הזה לזה, כדי שידעו הכל עונשו של לשון הרע,
שאם בקשו לומר לשון הרע, יהו מסתכלין מה נעשה במרים.
אף על פי כן לא רצו ללמוד.

המדרש מעלה את התביעה להפיק  מההיסטוריה לקח מוסרי, ואת שיברה. האם אנחנו לומדים מההיסטוריה? האם באמת הפקנו לקחים מחורבן בית שני? ממוראות ימי הביניים? האם הפקנו לקחים מהשואה? ואם כן, האם לקחים אלו שיפרו אותנו במשהו? האם אמנת ז'נבה שהיא לכאורה הלקח המוסרי הבינ"ל המרכזי מהשואה אכן שיפרה את מלחמותינו? האם יחסנו לפליטים השתנה? האם התנערנו מהגזענות הנהוגה בעולם? האם העולם הפסיק לשתוק? ואנחנו? אלהים מקווה שנלמד לקחים מהעבר, המדרש סקפטי לגבי יכולתנו זו.

מספרים שלפני 100 שנה, בעקבות השפעת הספרדית ממנה נפטרה בתו של פרויד, נכתב מאמר המופת שלו "אבל ומלנכוליה" (שבגלוי עוסק בטראומת מלחמת העולם הראשונה). האם נלמד משהו ממשבר הקורונה, ואם כן מהו?

שבת של שלום ושיפור.