בפרשת כי תבוא מצווה התורה (דברים כ"ו א'-ב'):
וְהָיָה כִּי תָבוֹא אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה וִירִשְׁתָּהּ וְיָשַׁבְתָּ בָּהּ, וְלָקַחְתָּ מֵרֵאשִׁית כָּל פְּרִי הָאֲדָמָה אֲשֶׁר תָּבִיא מֵאַרְצְךָ.
הדגש של המצוה היא שזו מצווה "שתלויה בארץ" – בכך שירשנו והתנחלנו במולדת שלנו. בספר שמות, בפרשת משפטים, מנסחת התורה את הציווי (שמות כ"ג, י"ט):
רֵאשִׁית בִּכּוּרֵי אַדְמָתְךָ תָּבִיא בֵּית ה' אֱלֹהֶיךָ.
המשנה כדרכה מבקשת ליצור הרמוניזציה בין פסוקי המקרא השונים. כיוון שספר דברים מאריך במצוות ביכורים, ומדגיש באריכות את השייכות למולדת, וספר שמות מקצר מאוד בפירוט המצווה, היה סביר לפרש את כלל המצווה לפי פשט ספר דברים: "בִּכּוּרֵי אַדְמָתְךָ" משמעו אדמת ארצך. אבל לא כך מפרשת המשנה (ביכורים א' א'-ב'):
יש מביאין ביכורים וקורין, מביאין ולא קורין, ויש שאינן מביאין.
אלו שאינן מביאין, הנוטע לתוך שלו והבריך לתוך של יחיד או של רבים, וכן המבריך מתוך של יחיד או מתוך של רבים לתוך שלו…
מאיזה טעם אינו מביא? משום שנאמר (שמות כ"ג, י"ט): "רֵאשִׁית בִּכּוּרֵי אַדְמָתְךָ", עד שיהו כל הגידולין מאדמתך.
האריסין והחכורות והסקריקון (מי שרכש אדמות מופקעות מהשלטון הרומי, רכישה שנחשבה בעייתית מבחינת המשפט העברי, כי ההפקעה נחשבה גזל לא לגיטימי) והגזלן, אין מביאין מאותו הטעם, משום שנאמר: "רֵאשִׁית בִּכּוּרֵי אַדְמָתְךָ".
המשנה מדגישה דווקא את הניסוח בספר שמות וקובעת שהמבחן לקיום המצווה הוא הקניין הפרטי ולא הלאומי. היא קובעת שכל מי שלא נטע אך ורק על אדמתו במובן המלא ובעיקר שכל מי שבעלותו על האדמה אינה מלאה, אין לו חלק במצווה. במילים אחרות, רק לבעלי אדמות, לאפנדים, יש חלק במצוות הביכורים.
הפרשנות הזו המדגישה את הקניין הפרטי קשורה גם לקריאה מאוד פונדמנטליסטית של המקרא, דהיינו קריאה נעדרת הסמלה (שבדרך כלל אינה אופיינית לחז"ל). התורה מפרטת מה היה צריך לומר מי שהביא את הבכורים. טקסט שמכונה "מקרא ביכורים" שמסתיים כך (דברים כ"ו, ט'-י"א):
וַיְבִאֵנוּ אֶל הַמָּקוֹם הַזֶּה, וַיִּתֶּן לָנוּ אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת, אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ. וְעַתָּה הִנֵּה הֵבֵאתִי אֶת רֵאשִׁית פְּרִי הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נָתַתָּה לִּי ה'; וְהִנַּחְתּוֹ לִפְנֵי ה' אֱלֹהֶיךָ, וְהִשְׁתַּחֲוִיתָ לִפְנֵי ה' אֱלֹהֶיךָ. וְשָׂמַחְתָּ בְכָל הַטּוֹב, אֲשֶׁר נָתַן לְךָ ה' אֱלֹהֶיךָ.
לדעת המשנה רק אם האדמה שלי, במובן הקנייני, אני יכולה לומר על הארץ "אֲשֶׁר נָתַתָּה לִּי ה'". וכמובן שרק בעלי נחלות רשאים לשמוח. סתם אריסים ושוכרים וודאי שגזלנים ועבריינים אינם חלק מאלו שקיבלו את הארץ וממילא אין להם להודות על טובה ולשמוח בה. הקריאה הפונדמנטליסטית בפרשת הבכורים ממשיכה גם במשנה ד'. "מקרא ביכורים" נפתח במילים אלו (דברים כ"ו ג'):
הִגַּדְתִּי הַיּוֹם לַה' אֱלֹהֶיךָ, כִּי בָאתִי אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע ה' לַאֲבֹתֵינוּ לָתֶת לָנוּ.
על הפסוק הזה קובעת המשנה (ביכורים א' ד'):
אלו מביאין (ביכורים) ולא קורין (מקרא ביכורים): הגר מביא ואינו קורא, שאינו יכול לומר: "אֲשֶׁר נִשְׁבַּע ה' לַאֲבֹתֵינוּ לָתֶת לָנוּ". ואם היתה אמו מישראל, מביא וקורא.
המשנה מניחה שממש כפי שלא ניתן לקרוא את השייכות לאדמתנו במובן הסימלי, כשייכות לארץ, כזהות, אי אפשר גם לקרוא כך את השייכות לאבותינו – כשייכות להיסטוריה, למטען התרבותי. השייכות חייבת להיות קונקרטית וביולוגית. אגב כך טוענת המשנה שיהדותו של אדם אינה נקבעת לפי אמו(!) אלא לפי שני הוריו, שכן לפי המשנה מי שרק אמו יהודיה עדיין נדרש לגיור. הרעיון הזה עומד בסתירה למסורת לפחות מתחילת ימי הבית השני כפי שעולה מספר עזרא (עזרא ט' א'-ב'):
לֹא נִבְדְּלוּ הָעָם יִשְׂרָאֵל וְהַכֹּהֲנִים וְהַלְוִיִּם מֵעַמֵּי הָאֲרָצוֹת… כִּי נָשְׂאוּ מִבְּנֹתֵיהֶם לָהֶם וְלִבְנֵיהֶם, וְהִתְעָרְבוּ זֶרַע הַקֹּדֶשׁ בְּעַמֵּי הָאֲרָצוֹת.
על פניו ההתערבות של עמי הארצות במובן העמים מכל מיני ארצות – הנוכרים, הינה רק באמצעות האמהות. אין כל רמז לכך שאבות נוכרים פוגמים בזרע הקדש, ואכן אין שום מאמץ של עזרא לפעול לגירוש הגברים הנוכרים, או לבחון רשימות יוחסין של נישואי נשים. גם במשנה המרכזית שעוסקת במעמד אישי במסכת קידושין, אין לכך זכר. המשנה קובעת את כללי המעמד אישי ואגב כך עוסקת בילדים שנולדו מזוגיות או כתוצאה של חיי אישות לא נאותים. בהקשר זה קובעת המשנה (קידושין ג' י"ב):
וכל מי שאין לה לא עליו ולא על אחרים קידושין, הוולד כמותה. ואיזה? זה ולד שפחה ונכרית.
דהיינו המשנה מתייחסת במפורש לכך שהבן של אשה נכריה מתייחס אליה. אין רמז לפסול ביהדותו של בן שנולד לאיש נוכרי, והסיטואציה כלל לא נזכרת ברשימות הפגמים. משמע המשנה בביכורים מבטאת עמדת מיעוט פרשנית והלכתית, המאופיינת גם בקריאה פונדמנטליסטית של התורה, אבל גם בדרישה לבידול קיצוני יותר מהגויים. לא להסתפק בכך שהאם יהודיה אלא לדרוש ששני ההורים יהיו יהודים או תהליך גיור. וגם לאחר תהליך הגיור, הגר אינו מתייחס לאבותינו אלא לאבותיו (בניגוד להלכה, כפי שהיא נוהגת כיום).
****
כל השבוע למדתי את המשניות של תחילת מסכת ביכורים, ורק בסופו "נפל לי האסימון". המשנה קושרת בשירשור אחד של 4 משניות קצרות בין הדגשה ערכית על הקניין הפרטי, ובכלל על זכויות הקניין ושמירה קפדנית עליהם, לקריאה פונדמנטליסטית של התורה, ולבדלנות לאומית, (שלא לומר בדלנות שמדגישה בלאומיות את היסודות הביולוגיים). כל זה כמעט 2,000 שנה לפני שהמושג "ימין פוליטי" הומצא. באותו רגע חשבתי מה עושה רבי יהודה הנשיא בעריכת המשנה. ברי שגם העמדה כלפי גרים, וגם אופן פרשנות התורה של מסכת בכורים הם חריגים במשנה. רבי יהודה אינו נבהל מהם, אינו מצנזר אותם, גם לא נלחם בהם. אבל הוא אינו נותן לעמדה הזו מקום במסכת קידושין, בתוך הדיון על קביעת מעמדם האישי של אנשים. דיון רלוונטי לזמנו של רבי יהודה הנשיא ואפילו לימינו אנו. שם העמדה של מסכת ביכורים, ששני ההורים חייבים להיות יהודים כדי שהילד יהיה יהודי, אינה נזכרת אפילו ברמז. רבי יהודה שומר לעמדה הזו את דיני הביכורים, טקס שכבר אינו חל לאחר חורבן המקדש, וממילא אינו רלוונטי פוליטית לימיו. כאן תפיסת העולם הבדלנית והפונדמנטליסטית מככבת גם במשניות נוספות במסכת, אפילו ללא מחלוקת משמעותית.
אם תרצו מסכת ביכורים היא המדריך לטיפול ביריבים פוליטיים (ופרשניים) של אחד מגדולי המנהיגים הפוליטיים והדתיים שקמו לעם ישראל בכל הדורות – עורך המשנה, רבי יהודה. טיפול מאוד לא דמוקרטי, אבל מסתבר, מאז ועד היום, שמאוד יעיל. היריבים השתנו, השיטה עובדת.
