פרשת אמור עוסקת בהרחבה בקדושתם של הכוהנים ובחובתם להיות קדושים. אבל באמצע היא "מגניבה" פסוק אחד על החובה שלנו לקדש אותם (ויקרא כ"א ח'):

וְקִדַּשְׁתּוֹ כִּי אֶת לֶחֶם אֱלֹהֶיךָ הוּא מַקְרִיב.

ככלל, התורה לא מרבה לתת נימוקים למצוותיה, אולם בענייננו  היא בוחרת לנמק את מצוות קידוש הכוהנים. באופן מפתיע, הנימוק איננו בשל כך שהם מקשרים בינינו לבין ארון הברית (שם נמצאים לוחות הברית, בקדש הקדשים), לא בשל כך שהם מנהלים את עבודת הקורבנות ובכך מכפרים על חטאינו וטומאותינו. גם לא בשל כך שהם אחראים על שכינת ה' בתוכנו. הנימוק להקדשת הכוהנים הוא דווקא בגלל הקורבן הפשוט והיומיומי של הלחם. שלחן לחם הפנים עליו מונחות 12 חלות משבת לשבת. (זהו הפירוש הרווח אצל הראשונים. אולם במקרא "לחם" הוא פעמים רבות שם כולל למזון. ואם כך הנימוק הוא דווקא שהם דואגים למזון לאל… ואולי גם את זה נכון להבין כסמל למזון בעולם).

למה דווקא על כך יש לקדש את הכהן? נדמה לי שהדרשנית המדוייקת שמסבירה את הנימוק הזה לעומקו היא המשוררת רחל שפירא:

למדני את השיר הפשוט / רחל שפירא

לַמְּדֵנִי אֶת הַשִּׁיר הַפָּשׁוּט שֶׁל הַלֶּחֶם
וּפְרֹס לִי חֵלֶק מִשְּׁלוֹמְךָ.
קָחֵנִי עִם אֲבַק הַיּוֹמְיוֹם עַל הַשֶּׁכֶם
כְּשֶׁתִּרְאֵנִי לְפָנֶיךָ.

אֲנִי שֶׁהִנַּחְתִּי לָרֶגֶשׁ יַחֵף
לְרַחֵף,
כְּבָר יוֹדַעַת כִּי
הִתְפַּתְּלָה דַּרְכִּי
וּמִגֹּבַהּ רַב רָאשִׁי עַכְשָׁו
נִרְכַּן –
כְּבָר יוֹדַעַת כִּי
הִתְפַּתְּלָה דַּרְכִּי
וּבָאָה עַד כָּאן.

חַיֵּי וְחַיֶּיךָ אוֹרוֹת וּצְלָלִים
מְכִילִים
בְּעֵינֵי שַׁבָּת,
בְּעֵינֵי חֻלִּין.
לוּ מָחָר שֶׁלְּךָ יִגַּשׁ אֶל אֶתְמוֹלִי
בְּעֵינֵי שַׁבָּת,
בְּעֵינֵי חֻלִּין,
שֶׁלְּךָ וְשֶׁלִּי.

בימים בהם קשה לנהל שיגרה, ורבים ברחבי העולם שואלים על מטה לחמם מלמדת אותנו התורה כי מצוה עלינו לקדש את מי שמציג לנו ומלמד אותנו את השיר הפשוט של הלחם.

שבת של שלום פשטות ושובע.