קל מאוד לסכם את פרשת עקב, היא פרשת המקל והגזר: אם נשמור את המצוות – גזר. ליתר דיוק שפע של גזרים מסוגים שונים. ואם לא נשמור אותן – מקל – בחבטות קשות וכואבות. אפשר לומר שזהו הנושא המרכזי של ספר דברים כולו. ספר שעניינו כריתת ברית עם תגמול וקנס. הפרשה פותחת בצד החיובי של המשוואה (דברים ח' י"ב):

וְהָיָה עֵקֶב תִּשְׁמְעוּן אֵת הַמִּשְׁפָּטִים הָאֵלֶּה וּשְׁמַרְתֶּם וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם וְשָׁמַר ה' אֱלֹהֶיךָ לְךָ אֶת הַבְּרִית וְאֶת הַחֶסֶד אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֶיךָ.

אלא שאם המסר כל כך פשוט, בשביל מה צריך את כל הפרשה הארוכה הזו? זו השאלה שמטרידה את מרבית המדרשים, ורובם המכריע עונה באמצעות שימוש במשמעות הכפולה של המילה "עקב" הן כאיבר בגוף והן כמילת סיבה. היטיב לסכם את המדרשים הללו רש"י באופן קצר וקולע כדרכו:

אם המצות קלות שאדם דש בעקביו תשמעון… ישמור לך ה' הבטחתו.

כולנו יודעים שאנו זקוקים לחוקים וערכים כדי לחיות, וודאי וודאי כדי לחיות טוב. איש מאיתנו אינו מעוניין או אפילו מסוגל לחיות בחברה שבה מותר לרצוח לאנוס ולשדוד. המדרשים מסבירים שלא לכך באה פרשת עקב. היא באה כדי להזהיר אותנו מפני הפרטים הקטנים והשוליים. להזהיר אותנו מפני מצוות שאנו דשים בעקבינו, דהיינו דורכים עליהן בשיגרה – על עיסקאות מזומן קטנות ולא מדווחות, על עקיפה בקו לבן, על עלבונות קטנים כלפי אחרים וכיוצ"ב. לפי המדרש פרשת עקב כולה מנסה לבסס חברה שמקפידה מאוד על חוקיה וערכיה – שעסוקה   בחוקים אלה באינטנסיביות שלא לומר באובססיביות. זו החברה האידיאלית של המדרשים הללו, והיא מבססת חיים טובים של שפע מכל הסוגים ויציבות חברתית ופוליטית. לעומתה מעמידים המדרשים חברה ש"מעגלת פינות". חברה שהיא חברה רעה שסופה אובדן וגלות. יש לא מעט הגיון בתפיסה הזו. מה יכול להיות רע בהקפדה על חוקים וערכים? חברות יהודיות דתיות שלמות חיות כך עד היום. למעשה גם דת הp.c.  מבוססת על רעיון דומה. אי אפשר להגזים בשמירה על כבודו ונוחותו של הזולת בכל היבט של השפה וההתנהגות. אלו הן "דתות עקב". הקו המדרשי שמצדד בדקדוקי חוקים כל כך בולט עד שלעיתים קשה לנו לשים לב לקולות המדרשיים שחולקים עליו. היום אני מבקשת לתת את הבמה לקול מדרשי קדום  שאנו מוצאים כבר בתקופה האמוראית ומופיע בכמה וריאציות. אני מבקשת להביא דווקא את הגירסה המאוחרת יותר (דברים רבה ד' ט'):

(תהילים קמ"ו, ז') עוֹשֶׂה מִשְׁפָּט לַעֲשׁוּקִים נֹתֵן לֶחֶם לָרְעֵבִים ה' מַתִּיר אֲסוּרִים – מדבר בישראל…
"ה' מַתִּיר אֲסוּרִים" אלו ישראל.
כיצד?
רבנן אמרי: שמונה דברים אסר להן הקב"ה והתיר להן שמונה בהן אמר הקב"ה אסרתי לך את החלב וכו'… 

כאן מצטט המדרש מקור כל כך מוכר בעיניו עד שהוא כלל לא טורח להביאו בשלמותו אלא רק להפנות לתחילת וסוף הציטוט. את הגירסה הרחבה ביותר לציטוט מצאתי במדרש האמוראי (ויקרא רבה כ"ב י'):

ה' מַתִּיר אֲסוּרִים – מה שאסרתי לך התרתי לך. אסרתי לך חלב בהמה והתרתי לך בחיה. אסרתי לך גיד הנשה בחיה והתרתי לך בעוף. אסרתי לך שחיטה בעופות והתרתי לך בדגים.

רבי אבא ורבי יונתן בשם רבי לוי אמר: יותר ממה שאסרתי לך התרתי לך. דם הנדה אסרתי לך, התרתי לך דם בתולים. אסרתי לך אשת איש התרתי לך את השבויה. אשת אח (אסרתי) התרתי לך יבמה… לבישת כלאים (אסרתי), התרתי לך סדין בציצית. בשר חזיר (אסרתי), התרתי לך דג ששמו שיבוטא. את החלב (אסרתי), התרתי לך את השומן. את הדם (אסרתי), התרתי לך טחול. בשר בחלב (אסרתי), התרתי לך את הכחל (=עטינים).

המדרש אירוני: אסור לאכול דם אבל כבד… נו באמת. אסור חזיר. אבל יש שיבוטא – Impossible  Pork חטיף הבייקון הצמחוני (או במדרש – הדגיגוני). כשהמדרש משווה את דם הבתולים הנחשק שלפי החוק המקראי נשמר על הסדין מרוב חשיבותו, לדם הווסת הנתפס כמעורר דחיה הוא צוחק על חשקינו ותיעובנו. כשהוא מתייחס לכך שאסור לשאת אשה ואחותה אלא לאחר שהאשה מתה הוא כבר סאטירי ממש (בסאטירה שחורה מאוד) כלפי כל אדם שחושק בגיסתו וממתין למות אשתו…

אירוניה היא היפוכן של "דתות עקב". "דתות עקב" מאמינות ברצינות התהומית של כל פרט הלכתי ובמשמעותו החודרת את כל רובדי ההוויה. האירוניה היא מטבעה מבט ביקורתי על המשמעות והערך. אכן האירוניה מביאה בכנפיה יסודות ספקניים. אבל המדרש אינו אנטי-נומיסטי, שכן הוא טורח באריכות לתאר את האיזון שמציעים חוקי המקרא. המדרש כמו כולנו מבין את הצורך בחוקים וערכים, וגם באלהים ויראת אלהים. לטעמי המדרש מתפלמס עם, ואפילו קצת מלגלג על "דת העקב" הרווחת במדרשי פרשת עקב – על כל מי שראה בפרשת עקב ובתורה בכלל העמדת אידיאל של חברה דקדקנית וצדקנית. לדעת המדרש ייחודה של התורה הוא בכך שהיא לא אמורה להקים חברה דקדקנית ופנאטית, שהיא מערכת משפטית מאוזנת, שכנגד כל איסור יש בה היתר, שאין דבר שהוא לגמרי אסור. בכל חוויה אנושית מאמיניה אמורים ויכולים להתנסות. לדעת המדרש הזה, זוהי תפיסת המשפט והערכים שמביאה שפע ברכה ויציבות.

(לפרשנויות נוספות על המדרש הזה במאמרים: כשהאל מציל אותנו מעצמו ועל ידע וערכים)

שבת של שלום איזונים אירוניה ושיבוטא.