לכל יצירה אמנותית ולכל תרבות בכללותה יש אתוסים מכוננים. ספר שמות הוא ספר – יצירה ספרותית, אבל הוא עוסק בכינונה של התרבות שלנו, תרבות שמתחילה בספר הזה מחדש. בספר שמות הופכים בני יעקב לעם ישראל לראשונה. ה' י-ה-ו-ה מתגלה לעולם לראשונה. בהתאמה, הספר מתאר את כינונה של תרבות חדשה המבוססת על יציאה מעבדות לחירות וקבלת תורה. אני מבקשת לטעון שהאתוס המכונן של התרבות הזו הוא אתוס ייחודי ומהפכני בעולם, שביסס את התורה שלנו והתרבות שלנו, אולם בסופו של דבר כשל במידה מרובה. בדברים הבאים אנסה להוכיח מהו האתוס הזה, כיצד הוא מסביר יסודות ייחודיים של ספר שמות, של התורה, ושל האתוס הלאומי שלנו בכללותו, ואנסה להציע גם הסבר מדוע הוא כשל.

האתוס שלנו גלום בדיאלוג קצר שבין משה לפרעה. בדיאלוג הזה משה מסביר בפעם הראשונה כיצד עובדים את האל החדש  – ה', ופרעה מסביר למשה כמה הרעיון לא סביר (שמות י' חא-י"א):

(פרעה): מִי וָמִי הַהֹלְכִים…

(משה):   בִּנְעָרֵינוּ וּבִזְקֵנֵינוּ נֵלֵךְ בְּבָנֵינוּ וּבִבְנוֹתֵנוּ בְּצֹאנֵנוּ וּבִבְקָרֵנוּ נֵלֵךְ כִּי חַג ה' לָנוּ…

(פרעה): לֹא כֵן לְכוּ נָא הַגְּבָרִים… כִּי אֹתָהּ אַתֶּם מְבַקְשִׁים.

פרעה אמר למשה קודם שהוא איננו מכיר את ה' (שמות ה' ב'):

לֹא יָדַעְתִּי אֶת ה'.

התורה עצמה אומרת ממש בתחילת פרשת וארא שאפילו עם ישראל לא הכיר את ה' (שמות ו' ג'):

וּשְׁמִי ה' לֹא נוֹדַעְתִּי לָהֶם.

אז איך פרעה יודע שרק הגברים עושים חג לה'?! מתחייב שעבודת הגברים לבדם היא הנורמה הדתית המקובלת בכל הדתות הקיימות. אם כך, הנורמה שמציג משה היא מהפכנית ממש. לא רק הגברים אלא גם הנשים, הזקנים והילדים, אפילו הבקר והצאן – כולם שותפים לעבודת ה' יחד. ניתן לטעון שרק ההיגיון הדיפלומטי דיבר מגרונם של משה ופרעה. משה חיפש תירוץ כדי להבריח עם עבדים, ופרעה רצה להבטיח שהגברים יצטרכו לחזור למשפחותיהם ולקניינם. אבל ספר שמות מוכיח שמשה התכוון לדבריו במלואם.

עוד טרם יציאת מצרים, בפרשת בא, משה מצווה את העם לעשות קרבן פסח ולאכול אותו יחד. כבר שם מספר משה לעם כי הם מצווים להקריב את קרבן הפסח לדורות. כך מתארת התורה את הציווי הזה שמות י"ב מ"ח-מ"ט):

וְכִי יָגוּר אִתְּךָ גֵּר וְעָשָׂה פֶסַח לַה' הִמּוֹל לוֹ כָל זָכָר וְאָז יִקְרַב לַעֲשֹׂתוֹ וְהָיָה כְּאֶזְרַח הָאָרֶץ וְכָל עָרֵל לֹא יֹאכַל בּוֹ. תּוֹרָה אַחַת יִהְיֶה לָאֶזְרָח וְלַגֵּר הַגָּר בְּתוֹכְכֶם.

משה לא מסתפק בשיתוף הגר בקרבן הפסח במצרים. עוד לפני יציאת מצרים, בעת המצווה הראשונה, כשספר שמות מתאר את החזון העתידי, כשנגיע לארץ ונעשה פסח עד סוף כל הדורות, הוא דואג להוסיף פסוק שמכליל את העקרון של פסח על כל התורה כולה: "תּוֹרָה אַחַת יִהְיֶה לָאֶזְרָח וְלַגֵּר" – שוויון משפטי מוחלט. אין המדובר במי שהתגייר (מושג שהתורה כלל לא מכירה), הכוונה היא לכל מי שמתגורר בשערינו ונימול. הוא לא חייב לשמור שבע מצוות בני נח, הוא לא חייב לקבל את מרותנו, הוא לא חייב להכיר בזכותנו על הארץ – הגר לא חייב דבר לפי התורה – אנחנו חייבים. אכן התורה אובססיבית ביחס לשיתוף הגר.

אם היינו צריכים לדמיין מה החידוש הגדול ביותר של היהדות אני מניחה שרבים מאיתנו היו אומרים השבת. או השמיטה והיובל – שיחרור הקרקעות, העבדים והחובות. אחרים אולי היו מדברים על יום הכיפורים ורעיון התשובה. אם הייתי שואלת את חז"ל מה החידוש הגדול והחשוב של התורה ייתכן שהם היו מצביעים על דיני הטומאה והטהרה כאלו שמכניסים את חיי המאמין לריתמוס ולתודעה שאין דומה להם. אבל מבחינת התורה עצמה כל אלו הם כאין וכאפס לעומת החשיבות שהיא מעניקה לשוויון כלפי הגר. 8 פעמים מוזכרת בתורה מצוות השבת. כולל סיפור הבריאה. 36 פעמים אנחנו מוזהרים בעניין הגרים. אין ולו מצווה אחת שהתורה חוזרת עליה מספר כה רב של פעמים. ופעם אחר פעם היא קושרת זאת לעומק הזהות שלנו "כִּי גֵרִים הֱיִיתֶם".

מיד אחרי שמשה דואג לשתף את הגרים, בני ישראל יוצאים ממצרים, בפרשת בשלח,  ומגיעים לים סוף. שם כידוע נעשה נס גדול ובני ישראל חוגגים בשירה לכבוד ה'. לרגע מתברר שפרעה צדק. גם עם ישראל, שעדיין אינו מכיר היטב את ה', וטרם קיבל את התורה, סבור שחג לה' עושים הגברים לבדם (שמות ט"ו א'):

אָז יָשִׁיר מֹשֶׁה וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל…

אלא שמרים מממשת את העקרון אותו הציב משה לחג לה' – העקרון שכולם משתתפים (שם פס' כ'):

וַתִּקַּח מִרְיָם הַנְּבִיאָה אֲחוֹת אַהֲרֹן אֶת הַתֹּף בְּיָדָהּ וַתֵּצֶאןָ כָל הַנָּשִׁים אַחֲרֶיהָ בְּתֻפִּים וּבִמְחֹלֹת.

העם מקבל שיעור נוסף בכך שכולם, כולל כולם, שותפים לעבודת ה'. היום יהיו אולי מי שיגידו שהיא שרה וחוללה בנפרד משום צניעות. אבל האמת לאמיתה היא שבכל התנ"ך ולמעשה עד תקופת התלמוד ואולי אפילו רק בתקופת הראשונים, לא שמעו מעולם על כך שנשים צריכות לשיר ולרקוד בנפרד מגברים. הם פשוט לא הכירו צניעות כזו. חנה שרה ודבורה שרה ובחגי שילה נשים מחוללות בכרמים כדי שבחורים יסתכלו עליהן ואף אחד לא מעלה בדעתו שזה פסול. אז למה מצויין בנפרד שהנשים שרות? נראה שהפשט הוא שהן לא ידעו שהן אמורות להצטרף כי גם הן חיו בתרבות של פרעה, בה מקובל:

לְכוּ נָא הַגְּבָרִים וְעִבְדוּ אֶת ה'.

מרים מלמדת אותן באמצעות דוגמה אישית. וזה המקום בו היא זוכה לתואר "נביאה". התואר נביא בתורה שמור למשה – זהו תואר ההנהגה שלו. כשמשה רוצה להבטיח לעם בשם ה' רציפות מנהיגותית לנצח הוא אומר (דברים י"ח ט"ו):

נָבִיא מִקִּרְבְּךָ מֵאַחֶיךָ כָּמֹנִי יָקִים לְךָ ה'.

כשלמשה נמאס להנהיג את העם לבד אלהים מורה לו לאסוף 70 מזקני ישראל שיתנבאו כמוהו, והם אכן מקבלים מרוחו של משה. ככלל בתורה רק משה הוא נביא. (בבראשית נרמז כי גם אברהם הוא נביא, אבל זה כמובן קודם להנהגת משה). אולם המקום היחיד בספר שמות שהתורה מכירה בנביא מלבד משה הוא בשירת הים, כלפי מרים, כי היא אכן משתתפת בהנהגה של משה. היא עוזרת לו לחולל את המהפכה התודעתית שהוא מביא לעולם – כולם משתתפים בחג לה'.

לאחר מכן, בפרשת יתרו – מתן תורה. אנחנו כל כך רגילים לרעיון של מעמד הר סיני כאתוס מכונן, שאנחנו לא שמים לב עד כמה מהפכני הרעיון שאלהים מתגלה לסתם אנשים נשים וילדים. ממתי אל כלשהו מתגלה שלא דרך כהן? נביא? אוראקל? מיסטריה? באופן ישיר וכל כך לא אליטיסטי? מי שמע על כך בכל תולדות הדתות?! לא רק בתקופת המקרא זה חריג אלא שחכמים תוהים על זה לאורך הדורות. במאה ה-15 עוד תוהה האברבנאל בפירושו לפרשת יתרו (דיבור המתחיל ב"וירד ה' על הר סיני"):

למה זה רצה הקב"ה לתת את הדיברות האלה מפיו בלי אמצעי (גורם מתווך, כגון נביא), ולישראל כולו, שהיה עם רב בלתי מוכן. ולמה לא נאמרו עשרת הדברות כשאר דברי התורה והמצוות למשה רבינו שהיה ציר נאמן לשולחו?!

הכתובים עצמם משווים את מעמד הבהמה לאדם, כשהתורה אוסרת על העליה להר סיני (שמות י"ט י"ג):

אִם בְּהֵמָה אִם אִישׁ לֹא יִחְיֶה.

כולם צריכים לקדש את המקום – כולל הבהמות. המדרשים כמובן מרחיבים מאוד בהתגלות לכולם (תנחומא שמות ד' כ"ה):

בא וראה היאך היה הקול יוצא אצל ישראל?

כל אחד ואחד לפי כוחו: הזקנים היו שומעין את הקול לפי כוחן. והבחורים לפי כוחן. והנערים לפי כוחן. והקטנים לפי כוחן. והיונקים לפי כוחן. והנשים לפי כוחן. ואף משה לפי כוחו….

ובמדרש אחר (שמות רבה כ"ט ט'):

אמר רבי אבהו בשם רבי יוחנן: כשנתן הקדוש ברוך הוא את התורה, ציפור לא צייץ , עוף לא פרח, שור לא געה, אופנים לא עפו, שרפים לא אמרו קדוש, הים לא נזדעזע, הבריות לא דיברו, אלא העולם שותק ומחריש.

בסוף מעמד ברית הר סיני, בפרשת משפטים, בסוף "ספר הברית", מסתבר שלפני שמשה עולה לבד להר סיני הוא לוקח אתו את אהרן ושני בניו הגדולים ו-70 איש מזקני ישראל להתקרב למקום. אח"כ הוא מקים מצבת אבנים כנגד 12 שבטי ישראל, ואז הוא שולח את נערי בני ישראל להקריב עולות ושלמים (שמות כ"ד ה'):

וַיִּשְׁלַח אֶת נַעֲרֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיַּעֲלוּ עֹלֹת וַיִּזְבְּחוּ זְבָחִים שְׁלָמִים לַה' פָּרִים.

השליחות הזו היא חריגה ביותר. כבר בית שמאי ובית הלל, במשנה (משנה חגיגה ו' א') חולקים מה בדיוק תפקידה של ההקרבה הזו. חוקרים יתהו  מה היחס בין הסיפור הזה לבין חטא העגל. למשל, אם כבר יש מזבחות לקורבנות, מדוע היה צורך להקים מזבח שוב עם העגל? גם הפיסוק של הפסוק עורר קושיות רבות – כל זה אינו מענייננו כאן. לענייננו השאלה הרלוונטית היא ממתי נערים מקריבים משהו עבור כל העם? הרי כהנים מקריבים. אולם לפי הצעתנו התשובה פשוטה. משה מגשים את העקרון של "בִּנְעָרֵינוּ וּבִזְקֵנֵינוּ". אם הזקנים שותפים באמצעות העלייה להר הרי הנערים שותפים באמצעות הקורבנות. אכן הרמב"ן פירש בכיוון הזה, שהנערים זה כנגד הזקנים. והאבן עזרא הסביר שהם מקריבים גם פרים כי היה צורך להאכיל עם רב – שהרי כולם שותפים.

מעמד הר סיני. המעמד המכונן של תורת ישראל, לא יכול היה להתרחש כפי שהתרחש. לא ניתן היה להעלות אותו על הדעת, ללא האתוס המכונן שכולם כולל כולם יכולים וצריכים להיות שותפים בעבודת ה'.

בפרשת כי תשא מתואר חטא העגל. אנחנו רגילים לראות בו עבודה זרה, אבל לא כך בני ישראל הבינו אותו. עבורם זה היה אופן של עבודה לה'. ואכן אהרן קורא לכולם לחגוג סביב העגל "חַג לַה'". אהרן עוד לא הפנים את הרעיון שכולם עובדים לה' בתרבות החדשה. הוא מבקש מהגברים לפרק את עגילי הזהב של הנשים הילדים והילדות ולהביא אליו (שמות ל"ב ב'):

וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם אַהֲרֹן: פָּרְקוּ נִזְמֵי הַזָּהָב אֲשֶׁר בְּאָזְנֵי נְשֵׁיכֶם בְּנֵיכֶם וּבְנֹתֵיכֶם וְהָבִיאוּ אֵלָי.

 אבל העם כבר הפנים את המסר החדש וכולם עושים את זה בעצמם (שם פס' ג'):

וַיִּתְפָּרְקוּ כָּל הָעָם אֶת נִזְמֵי הַזָּהָב אֲשֶׁר בְּאָזְנֵיהֶם וַיָּבִיאוּ אֶל אַהֲרֹן.

אם דרושה הוכחה נוספת לחג ה' המשותף  הרי ניתן ללמוד זאת מכך שסופה של עבודת העגל (שם פס' ו'):

וַיַּעֲלוּ עֹלֹת וַיַּגִּשׁוּ שְׁלָמִים וַיֵּשֶׁב הָעָם לֶאֱכֹל וְשָׁתוֹ וַיָּקֻמוּ לְצַחֵק.

לביטוי לצחק יש קונוטציה מינית מובהקת בתורה. ממילא יש להניח שזו לא היתה חגיגה לגברים בלבד.

הפרשות האחרונות של ספר שמות עוסקות בהקמת המשכן. שוב ושוב חוזרת התרומה של גברים כנשים למשכן. כשהעם מביא עודף תרומות להקמת המשכן משה מעביר הודעה במחנה להפסיק (שמות ל"ו ו'):

אִישׁ וְאִשָּׁה אַל יַעֲשׂוּ עוֹד מְלָאכָה לִתְרוּמַת הַקֹּדֶשׁ.

האתוס הזה איננו מסתיים בספר שמות. את חנוכת המשכן בספר ויקרא חוגגים כמובן נשים וגברים יחד ואל כולם מתגלה יחד כבוד ה' במשכן החדש. גם בקורבנות איננו שומעים כל הבחנה בין גברים לנשים כל נפש חוטאת מביאה קורבן, וכמובן ישנן קורבנות שמטבע הדברים מיוחדים לנשים כגון קורבן לאחר לידה. דוגמה אחרונה לאתוס הזה אביא מספר דברים. זה אולי הביטוי המובהק של האתוס הזה לדורות – מצוות "הקהל" (דברים ל"א י'-י"ב):

מִקֵּץ שֶׁבַע שָׁנִים בְּמֹעֵד שְׁנַת הַשְּׁמִטָּה בְּחַג הַסֻּכּוֹת בְּבוֹא כָל יִשְׂרָאֵל לֵרָאוֹת אֶת פְּנֵי ה' אֱלֹהֶיךָ… תִּקְרָא אֶת הַתּוֹרָה הַזֹּאת נֶגֶד כָּל יִשְׂרָאֵל בְּאָזְנֵיהֶם. הַקְהֵל אֶת הָעָם הָאֲנָשִׁים וְהַנָּשִׁים וְהַטַּף וְגֵרְךָ אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ לְמַעַן יִשְׁמְעוּ וּלְמַעַן יִלְמְדוּ…

כשמשחזרים את קבלת התורה של כולם, עושים זאת כמובן בפני כולם. לענייננו חשובה גם העדות של התורה על כך שעליה לרגל היא של כולם, שבעצם חוגגים את "הקהל" במוצאי חג הסוכות כי כל העם כבר ממילא שם.

מצוות העליה לרגל מזמינה אותנו להתמודד עם הציווי היחיד בכל התורה שלכאורה מרמז על חגיגות לה' רק לגברים:

שָׁלוֹשׁ פְּעָמִים בַּשָּׁנָה יֵרָאֶה כָל זְכוּרְךָ אֶת פְּנֵי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחָר.   

חז"ל מפרשים זאת חד משמעית כמצווה שחלה על גברים בלבד. כמו שראינו ספר דברים לא חושב כך והוא מניח שבסוכות ממילא כולם מגיעים. אגב, עובדה זאת לא נעלמה מעיני חז"ל והם קובעים שבכלל היה צריך לציין שזו מצוה שמיועדת לגברים בלבד כיוון שהיינו עלולים ללמוד מ"הקהל" שהעליה לרגל זה לכולם. גם מבחינה דקדוקית פירושם של חז"ל אינו משכנע. "זְכוּרְךָ" זה לא הזכר שבך אלא הַזָּכוּר שבך – מי שאלהים זוכר אותו צריך להיראות. לשון פיוטית שנקטה התורה לכבוד הפיוטיות של המפגש בין האנשים לאל. דקדוק דומה (בבנין האקטיבי פעל לעומת הבניין הפאסיבי פעול) במשמעות הזו בדיוק אנו מוצאים (תהילים קט"ו י"ב):

ה' זְכָרָנוּ יְבָרֵךְ, יְבָרֵךְ אֶת בֵּית יִשְׂרָאֵל…

וודאי אין הכוונה שהוא יברך רק את הזכרים אלא שמתוך שהוא זוכר אותנו הוא יברך אותנו. כך גם כאן, מתוך שאנחנו זכורים בפני האל עלינו להיראות אליו.

אכן אין שום מצווה אחרת בה התורה עושה את "הטעות" הדקדוקית הזו – (בראשית י"ז י') "הִמּוֹל לָכֶם כָּל זָכָר", (שמות י"ג י"ב) "כָל פֶּטֶר רֶחֶם… הַזְּכָרִים" – התורה יודעת היטב להטיל חיובים לגברים בלבד. היא תמיד עושה זאת בדקדוק נכון. אלא שאנחנו כל כך רגילים לקרוא את התורה מבעד לעיני חז"ל שזה נראה לנו הפשט, שאנחנו בכלל לא שמים לב שעבור ספר דברים מובן מאליו שעליה לרגל חלה על כולם.

****

דווקא כל אלו מעלים את השאלה איך יכול להיות שחז"ל פירשו שאת החגים הכי חשובים של התורה – העלייה לרגל חייבים בהם רק גברים? איך זה שהם שכחו שחג לה' הוא "בְּבָנֵינוּ וּבִבְנוֹתֵנוּ"? איך זה שהם פטרו נשים מלולב ושופר? הרי חג ה' לנו! איך זה שברור מהתורה שנשים הן חלק אינטגרלי מהמקדש וחייבות בקורבנות ככולם אבל רבי שמעון (ורבי יהודה) ורבי יוסי חלוקים אם בכלל מותר להן לסמוך (למשל חגיגה ט"ז ב', ראש השנה ל"ג א'). ואפילו רבי יוסי "הליברל" לא חושב שהן חייבות כמו כל אחד שמביא קורבן אלא רק שמותר להן. סמיכת הידיים על הקורבן, דהיינו הנחת הידיים עליו, היא למעשה סימון ההקרבה, שהרי את השחיטה והעלאה על המזבח עושה הכהן. בסמיכה מסמן המקריב שהקורבן הוא קניינו, ויותר מזה שהוא תמורתו וחליפתו. איך נשים הופקעו מכך?!

****

כדי להבין איך זה קרה צריך להבין מה המקור לאתוס בו כולם שותפים לעבודת ה'. משה רבנו לא מכיר את הרעיון של שוויון בין בני אדם. הרעיון הזה נולד כמעט 3,500 שנים אחריו (לפי המסורת ביחס לזמנו של משה). לו היינו מספרים לו על הרעיון הזה הוא וודאי היה מתייחס לכך באותו תימהון שאנו מתייחסים לאמונות אליליות-מגיות. באותו תימהון מלגלג שבו מתייחסים אתאיסטים למאמינים באל שאינו נראה. הוא וודאי היה תוהה בבוז ניכר איך אפשר להאמין בדבר שניסיון החיים הפשוט והיומיומי מכחיש אותו. על מנת להבין את טעמו של משה רבנו יש לחזור לתחילת שליחותו, לפרשת שמות. במפגש הראשון בין ה' למשה – המפגש בסנה. אלהים שולח את משה לפרעה עם המסר הבא (שמות ג' י"ח):

וּבָאתָ אַתָּה וְזִקְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל מֶלֶךְ מִצְרַיִם וַאֲמַרְתֶּם אֵלָיו: ה' אֱלֹהֵי הָעִבְרִיִּים נִקְרָה עָלֵינוּ, וְעַתָּה נֵלְכָה נָּא דֶּרֶךְ שְׁלֹשֶׁת יָמִים בַּמִּדְבָּר, וְנִזְבְּחָה לַה' אֱלֹהֵינוּ.

לכל אורך השיחה מדבר ה' על כך שהוא שמע את צעקת בני ישראל ואת נאקתם. שהוא הולך להושיע את ישראל ולהשיבם אל ארץ אבותם. מדוע הוא אינו מציג עצמו כאלהי ישראל אלא שוב ושוב  כאלהי העברים? מדוע משה חוזר ואומר לפרעה (שמות ה' ג'):

אֱלֹהֵי הָעִבְרִים נִקְרָא עָלֵינוּ.

(שם, ז' ט"ז):

ה' אֱלֹהֵי הָעִבְרִים שְׁלָחַנִי אֵלֶיךָ.

מי הם העברים?!

בתנ"ך ישנם מספר אנשים המכונים עברים. יוסף, דוד, והראשון שבהם אברהם. כשחז"ל מנסים להבין מה זה עברי בביטוי "אברהם העברי" אומר רבי יהודה (בראשית רבה מ"ב ח'):

שכל העולם מעבר אחד והוא מעבר אחד.

הארכיאולוגים של תקופת המקרא מלמדים שרבי יהודה כנראה צדק. עברי איננו מושג אתני אלא מושג סוציולוגי. עברי הוא אדם שנפלט מכל המערכות הממוסדות – מבחינה גיאוגרפית וסוציולוגית. בעולם בו השבט, החמולה, הכפר, והעיר הם יחידות של מיסוד שלטוני, וכמובן גם יחידות גיאוגרפיות, מי שנפלט מהן הופך עברי. לעיתים כמו אברהם העברי הוא מהגר לארץ אחרת. לעיתים כמו יוסף הוא נמכר לעבדות. לעיתים כמו דוד (או יפתח) הוא אוסף סביבו עברים כמותו. לעיתים הם עוסקים בשוד או פרוטקשן (דוד) אבל לעיתים כמו אצל דוד ויפתח וכמו במקורות חוץ מקראיים הם משמשים כחיילים שכירים. במקורות חוץ מקראיים הם משמשים גם כשליחים דיפלומטים. הסיבה שהם יכולים לשמש שליחים דיפלומטיים כמו חיילים היא שהם נאמנים למי שמשלם את שכרם שכן אין להם נאמנות פוליטית חיצונית.

לאלהי העברים יש אידיאה בסיסית הרודפת את חוויית הפליטות – שאיש לא ייפלט יותר. שאיש לא יודר. אלהי העברים הוא האל שמייסד את הרעיון שכולם שותפים: "בִּנְעָרֵינוּ וּבִזְקֵנֵינוּ… בְּבָנֵינוּ וּבִבְנוֹתֵנוּ בְּצֹאנֵנוּ וּבִבְקָרֵנוּ ". אלהי העברים מסביר את האובססיה המקראית עליה עמדנו כלפי גרים. אלהי העברים מסביר את האתוס הלאומי שאין לו אח ורע בעולם לפיו אבותינו לא היו בני אלים, לא היו מייסדי האנושות, ואפילו לא גיבורים ואנשי שם – כמו האתוסים של שאר העמים על מוצאם. אבותינו היו עבדים. רק אלהי העברים יכול לייצר עבדים כבסיס לאתוס לאומי. אלהי העברים מסביר את האתוס הלאומי שלנו שאין לו אח ורע בעולם לפיו המולדת שלנו אינה המולדת שלנו אלא הארץ של עם אחר – "ארץ כנען". אברהם מגיע למולדת שלנו כ"גר ותושב" ושוב אנו מגיעים אליה כגרים ממצרים. רק אלהי העברים, אלהי הגרים באשר הם, מסוגל לעלות על דעתו אתוס שבו אנו גרים אפילו במולדתנו, ושהקשר למולדת הוא תמיד על תנאי ולא לצמיתות. רק אלהי העברים מסוגל לעלות על דעתו את הרעיון המהפכני של שחרור עבדים, של שמיטת קרקעות וחובות. אלהי העברים נלחם מלחמת חורמה בכל הגורמים להיפלטות מהחברה.

אבל בדיוק בגלל זה האתוס כושל! לעברים אין שום ניסיון במיסוד פוליטי. הם לא יודעים את מה שיודע כל שליט של עיר וודאי שכל אימפרטור – המיסוד חייב לשקף את האתוס הבסיסי של השלטון והתרבות. אם רוצים לבסס שושלת מלוכה חייבים להכיר במלך כאל או כבן האלים או כמי שזכאי למלוך בזכות האלים. כשהובס מנסה להצדיק את המלוכה בסיבות ראציונליות ולא כזכות אלהית, הוא הופך שלא בטובתו ובניגוד לכוונתו תוך 100 שנה לראשון הפילוסופים של המדיניות המודרנית האנטי-מלוכנית. אבל משה, המודרך ע"י "אלהי העברים", חסר הניסיון הממסדי – לא משנה דבר במיסוד המקובל – מיסוד של כהנים, נביאים וזקנים שלא לומר מלכים – ממסדים של תרבויות שבהן אנשים נפלטים כל הזמן מהמכלול החברתי. תרבויות שבהן חוגגים "הגברים לבדם". לכן זה קורה גם לנו, למרות המהפכה ההרואית שניסה לעשות ספר שמות. אם אנחנו רוצים לקחת ברצינות את האידיאל של ספר שמות, האידיאל שכונן את העם שלנו, הדת שלנו והתרבות שלנו, עלינו לשוב ולהילחם במסירות נפש על האידיאה הגדולה לפיה בכל מקום שחג ה' לנו זה תמיד "בִּנְעָרֵינוּ וּבִזְקֵנֵינוּ… בְּבָנֵינוּ וּבִבְנוֹתֵנוּ בְּצֹאנֵנוּ וּבִבְקָרֵנוּ". עלינו לתקן את העקרון הזה שהלך והתרופף במהלך ההיסטוריה. מוחזק בידינו מאבותינו שכל מצוה שנמסור את עצמנו עליה תתקיים בידינו (ע"פ בבלי, שבת).

זכינו בדורנו שאכן ב"ה הערך של הכללת כל מיעוט וכל אדם ואף שמירה על זכויות בעלי החיים בעבודת ה' ובכלל, הולכים ותופסים מקום יותר ויותר רחב. אלהי העברים שב ונגלה אלינו ואנו מצווים לפתוח לבנו להתגלותו.