פרשת משפטים נפתחת במילים (שמות כ"א, א'):

וְאֵלֶּה הַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר תָּשִׂים לִפְנֵיהֶם.

הביטוי "אֲשֶׁר תָּשִׂים לִפְנֵיהֶם" הוא ייחודי. רש"י מפרש אותו:

אמר לו הקדוש ברוך הוא למשה: לא תעלה על דעתך לומר אשנה להם הפרק וההלכה שתיים או שלוש פעמים… (אלא) כשולחן הערוך ומוכן לאכול לפני האדם.

הרמב"ן מפרש באורח הפוך:

אמר להם משה: הנה נתתי לפניכם הדברים, בחרו לכם היום אם תעשו כן…

רש"י ורמב"ן חלוקים בשאלה חינוכית – תרבותית. רש"י סבור שמשה צריך "להאכיל בכפית" את העם, ללמד שוב ושוב, להסביר את הטעמים והנימוקים, ליצור חוויה כוללת חוזרת ונשנית כך שהתורה תהיה "שלחן ערוך ומוכן".

כשאנחנו ניגשים לסעודה אנחנו יכולים לבחור מה וכמה לאכול מתוך מה שמוגש לנו אבל איננו יכולים לאכול מה שלא נמצא על שלחננו הערוך. השלחן הוא מלוא אופק הסעודה שלנו. רש"י סבור שבאותו אופן התורה צריכה להיות מלוא האופק התרבותי שלנו. איננו בוחרים בה אלא אנחנו חיים בתוכה.

לעומת זאת הרמב"ן סבור ש"שים לפניהם" הינו דווקא ביטוי לריחוק מסויים, ההיפך מהאכלה בכפית – הדברים מונחים לפנינו והעיקר הוא בחירתנו בהם.

אצל חז"ל ניתן למצוא את שתי הגישות ההפוכות הללו לתורה. גישתו של רבי עקיבא שאנו כמו דגים והתורה היא הים בו אנו חיים ואין לנו חיים מחוצה לה (בבלי, ברכות, ס"א ב') וכנגדה גישת רב אחא בר יעקב שאם התורה כפויה עלינו הרי זה פגם בה ועילה לכפור בהתחייבותנו כלפיה (בבלי, שבת, פ"ח ב').

בתולדות מחשבת ישראל ניצחה בד"כ הבנתו של הרמב"ן בשל הדגש הגדול על הבחירה החופשית. אבל אז הגיע פוקו, ולימד אותנו שאנחנו יצירי תרבותנו. אם כך, רק גישתו של רש"י, שמבטאת תרבות הפרושה על מלוא רוחב אופקינו ודמיוננו, יכולה לייצר עבורנו בית.

כאז כן עתה, ניטש מאבק בין ביתנו לחירותנו. אם תרצו המאבק הזה הוא הציר של פרשת משפטים העוסקת בדיני קניין, נזיקין ועבדות וחושפת בכל הלכה או משפט מחדש את המאבק בין חירות לבית כמו גם את הפשרות שביניהם. 

שבת של שלום חירות וביתיות גם יחד.