מדרש תנחומא (פקודי ל"ח ב') מלמד אותנו על מקורו של המנהג הקיים בקידוש עד היום:

שליח צבור כשיש בידו כוס של קדוש או של הבדלה [והוא ירא מסם המות שלא יהיה בכוס], והוא אומר "סברי מרנן", ואומר הקהל "לחיים", כלומר כי לחיים יהא הכוס.

המדרש מתאר את המנהג הרווח בתקופתו לקדש בבית הכנסת. שליח הציבור חושש שמישהו הרעיל לו את הכוס. התרופה היא שהוא מבקש את רשות הקהל והקהל מאשר לו שזוהי כוס "לחיים". מבחינה ריאלית זה די מופרך. מי שחושש שמרעילים אותו מן הסתם לא יסתפק באישור הציבור. ובכל זאת המדרש מלמד אותנו משהו שכולנו מכירים אישית. כשאנו יוצרים יחד פרוייקט, טקס או כל דבר אחר, הפעילים חוששים מאימת הציבור. וכולנו זקוקים לאיזשהו אישור או שיתוף של הכלל.

המדרש מזמין אותנו לחשוב, מהו הפרוייקט העומד על הפרק? ממה חוששים הפעילים? לאיזה שיתוף הם זקוקים מכלנו?

שבת של שלום ויזמות.