פרשת ניצבים מופיעה אחרי פרשת הקללות שבפרשת "בחקותי". היא מתארת ברית חגיגית שכורת ה' עם ישראל ובה מובטח שגם לאחר קללות קשות אנו נשוב בתשובה  ואכן אלהים יגאל אותנו כמתואר בהרחבה בדברים פרק ל':

וְהָיָה כִי יָבֹאוּ עָלֶיךָ כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה הַבְּרָכָה וְהַקְּלָלָה אֲשֶׁר נָתַתִּי לְפָנֶיךָ…  וְשַׁבְתָּ עַד ה'… וְשָׁב ה' אֱלֹהֶיךָ אֶת שְׁבוּתְךָ וְרִחֲמֶךָ וְשָׁב וְקִבֶּצְךָ מִכָּל הָעַמִּים…  וֶהֱבִיאֲךָ ה' אֱלֹהֶיךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר יָרְשׁוּ אֲבֹתֶיךָ וִירִשְׁתָּהּ וְהֵיטִבְךָ וְהִרְבְּךָ מֵאֲבֹתֶיךָ… כִּי יָשׁוּב ה' לָשׂוּשׂ עָלֶיךָ לְטוֹב כַּאֲשֶׁר שָׂשׂ עַל אֲבֹתֶיךָ.

במדרש על פרשת השבוע חז"ל שואלים מדוע נסמכה הברית המנחמת של פרשת נצבים לפרשת הקללות והם מסבירים (תנחומא דברים כ"ט א'):

אמר חזקיה בנו של רבי חייא:
למה נסמכה פרשה זו לפרשת קללות?
לפי ששמעו ישראל מאה קללות חסר (אחת או) שתים שנאמרה בפרשה זו חוץ מארבעים ותשע שנאמרו בתורת כהנים (=בספר ויקרא, בפרשת בחקתי), מיד הוריקו פניהם ואמרו: מי יכול לעמוד באלו?!
מיד קרא אותן משה והיה מפייסן.

התפיסה הפסיכולוגית של חזקיה  דומה מאוד לתפיסת הפסיכולוגיה החיובית. חזקיה מבין שקשיים, ואפילו רק כאלו שאנו שומעים עליהם, אם הם מספיק זוועתיים, מכניסים אותנו לייאוש. אנחנו מפסיקים לקוות. אנחנו מרגישים שאין לנו יכולת להתמודד עם כאלו זוועות ואנו עלולים להפסיק לנסות. אנחנו אפילו עלולים לשכוח שלא כל זוועות העולם רלוונטיות לנו. לדעתו מהרגע שהזוועות ממלאות את ראשנו ודמיוננו כוחנו הנפשי והמוסרי נחלש. חזקיה מסביר שמשה רבנו, כמופת של הנהגה ראויה יוצר ברית כדי לפייס אותנו בדברים. כדי למלא אותנו ברטוריקה של אפשרות ותקווה. לדעתו ממש כמו לפי ממצאי המחקר של הפסיכולוגיה החברתית, האמונה בטוב והעיסוק בטוב (ואפילו זהו עיסוק רטורי ונרטיבי) משיבים לנו את כוחותינו הנפשיים הרוחניים והמוסריים. לדעת המדרש זו משמעות הברית שבפרשת השבוע.

****

ראש השנה נקרא בתפילות הקדומות "יום הזיכרון" (בעקבות המקרא (ויקרא כ"ג כ"ג) המציין אותו כשבתון "זִכְרוֹן תְּרוּעָה").  הוא לא הוכר כיום הדין (הרעיון של ראש השנה כיום דין נזכר למעשה רק באופן מדרשי ומושווה בכך גם לחגים אחרים. הרעיון הזה נכנס לסידור רק בפיוטים שהמוקדמים ביניהם הם מהמאות החמישית-שישית לספירה) אפילו הרעיון שזהו יום בריאת העולם – ראש השנה במובן של ההתחלה האובייקטיבית של ספירת הזמן – היה שנוי במחלוקת בתקופת חז"ל. אבל איש לא פקפק בכך שראש השנה הוא יום הזיכרון.

משמעות הביטוי "זיכרון" בתורה הוא חידוש של קשר ובעיקר חידוש של ברית. כפי שהדבר בא לידי ביטוי קולע בחתימת הברכה של פסוקי הזיכרונות שאנו קוראים במוסף החג "ברוך אתה ה' זוכר הברית". גלעינו הקדום והמרכזי של ראש השנה היא הבקשה והתקווה שאלהים יזכור את כל בריתותיו והבטחותיו לנו ולעמנו. את הבריתות עם נח, אברהם, יצחק, ויעקב, את הבריתות שכרת איתנו ביציאת מצרים ובהר סיני ובפרשת השבוע שלנו, בערבות מואב. שיזכור את הבטחותיו לנביאים. שיחדש עמנו את הקשר. ראש השנה כיום חידושה של ברית מבקש מאיתנו לזכור ולהזכיר שברית משמעה בהכרח קשר, אמונה בעתיד ויכולת להתחייב מתוך הללו. ראש השנה נועד לאותה נחמה עליה מדבר המדרש. לחידוש מתמיד של הברית שבפרשת ניצבים. הוא נועד לפייסנו בדברים.

ראש השנה קורא לנו לייצר נרטיב חיובי. בעולם שאחוזי הדיכאון בו הולכים וגוברים (ארגון הבריאות העולמי מצביע על עליה של 18% בשכיחות הדיכאון בעשור האחרון, לא כולל השפעת הקורונה. מדובר על שכיחות של 12%-15% באוכלוסייה  ומדובר במחלה שעלולה להיות קטלנית, ואחוז התמותה של הסובלים ממנה הינו כ3.4-5%. – הדברים נכתבו בשנת 2021) ניתן לראות את ראש השנה כמענה עמוק להתחדשות חיוניות אושר ומשמעות. האמונה בברית היא האמונה בקשר ממשי (בינינו לבין האל, העם, הקהילה, ההיסטוריה והתרבות). האמונה בברית מחייבת אמונה בעתיד –   בהתחדשות, בשנה המתחילה. ברית בעיקרה היא התחייבות. אנו נקראים למצוא כוח לתיקון ובניה מתוך האמונה החיובית באפשרויות הגלומות בשנה הנפתחת ובעצמנו.

ראש השנה משתמש בגורמים המרכזיים לאושר על פי ממצאי הפסיכולוגיה החיובית (קשר, משמעות, תחושת יכולת, נרטיב חיובי) על מנת לגייס את אלו לטובת אחריות מוסרית ודתית. לעומת זאת בפסיכולוגיה החיובית תחושת משמעות, תחושת יכולת וערך עצמי מגוייסים כדי להביא לאושר. ללמדנו שהשאלה האם המטרה של ראש השנה היא תיקון ערכי והאושר הוא אמצעי או שהמטרה היא אושר ותיקון ותשובה הם אמצעים היא בעיקרה שאלה של נקודת מבט.

מאחלת חג של חידוש והתחדשות של קשרים תקוות ואמונות.