לפעמים הפשט הוא תעתוע. לפעמים דווקא המדרש המנותק, הוא פשט שמבהיר את כל הסיפור.

אלהים נותן לנח הוראות לבניית התיבה ואגב כך פוקד (בראשית ו', ט"ז):

צֹהַר תַּעֲשֶׂה לַתֵּבָה וְאֶל אַמָּה תְּכַלֶנָּה מִלְמַעְלָה וּפֶתַח הַתֵּבָה בְּצִדָּהּ תָּשִׂים תַּחְתִּיִּם שְׁנִיִּם וּשְׁלִשִׁים תַּעֲשֶׂהָ.

ברור מאליו שאם מכניסים בני אדם וחיות לתוך תיבה סגורה חייבים לפתוח בה חלון לאיוורור ותאורה. יש רק בעיה אחת. זה בלתי אפשרי במציאות. אם הולך לרדת מבול וגם מי התהום הולכים לעבור גאות קיצונית וליצור שיטפון (בראשית ז' י"א) ממילא לא הולך להיות אור בחוץ ופתחים עלולים להטביע את התיבה במים.  מצד שני באמת אי אפשר בלי אוויר. לבעיה הזו אין פתרון בעלילת הסיפור. הוראות בניית התיבה לא מסבירות איך החלון לא יטביע את התיבה. המילים "צֹהַר תַּעֲשֶׂה לַתֵּבָה" הן תעתוע. זו הבעיה שמכריחה את רש"י להביא שני פירושים (המבוססים על בראשית רבה) למילה צהר. הוא לא יכול להשלים עם אף אחד מהפירושים ולא יכול לוותר על אף אחד מהפירושים:

יש אומרים חלון ויש אומרים אבן טובה המאירה להם.

במילים אחרות, בעיה פרשנית פרגמטית הביאה את המדרש לחשוב שהצהר הזה הוא תאורה מלאכותית.

מכאן כבר סלולה הדרך למדרש של הבעש"ט (הבעל שם טוב, רבי ישראל בן אליעזר, אוקראינה, המאה ה17-18) כפי שמספר לנו על כך הנכד שלו משה חיים אפרים (דגל מחנה אפרים, פרשת נח):

האיר אדוני אבי זקיני [הבעל שם טוב] נוחו עדן: "תבה" מרומז על מלה, שהוא נקרא תיבה, וזהו מה שאמר "צֹהַר תַּעֲשֶׂה לַתֵּבָה", ואמר הוא ז"ל שתראה להאיר התבה היוצא מפיך וכו'

"תַּחְתִּיִּם שְׁנִיִּם וּשְׁלִשִׁים תַּעֲשֶׂהָ"… כי בכל דיבור ודיבור יש עולמות נשמות ואלהות… וזהו תחתיים היינו עולמות שהוא מדרגה תחתונה, שניים… היינו נשמות, ושלישים היינו אלהות…

"תַּעֲשֶׂהָ", היינו התבה והדיבור שתוציא מפיך יהיה בכוונה זו, ובאמונה שלימה, שיש בכל דיבור תחתיים שניים ושלישים.

ההברקה הלשונית של הבעש"ט היא לקרוא את המילה "תיבה" מחוץ להקשר הרגיל של הפסוק תוך שימוש במלוא שדה המשמעויות שהיא מכילה – גם "קופסה" וגם "מילה". לפי הפירוש הזה האל ציווה על נח לדבר. למצוא מילים. ולהאיר אותן. מילים מוארות.

הבעש"ט גם מבקש להסביר מה הן מילים מוארות. יש החושבים שמילים מוארות הן מילים קדושות. אחרים חושבים שהן מילים נעימות. או מילים מעצימות. הבעש"ט חושב שמילים מוארות הן מילים אותנטיות. מילים שמתייחסות לכל שכבות המציאות והתודעה. מילים שמבטאות את החלקים התחתוניים ביותר שלנו. מילים שמבטאות את הנפש והתודעה שלנו וגם מילים קדושות שמבטאות את האלוהי שבנו ושבמציאות.

אני אוהבת את משחק הלשון של המדרש, ומתרגשת מדרישתו לשפה אותנטית, אבל הדבר האהוב עלי ביותר במדרש, הוא הפרשנות הפסיכולוגית המדויקת שלו לסיפור המבול.

נח חווה שואה. כל האנשים שהוא מכיר מתו. כל העולם שהוא מכיר נמחה. הוא תקוע עם המשפחה שלו בבידוד שנמשך 11 חודשים. אי אפשר אפילו לצאת לחצר, ואיש אינו יודע מתי או אם בכלל זה ייגמר. 8 אנשים ואינספור חיות בקופסה של 150 מ' × 25 מ'. עם חלון אחד. אולי. או אבן טובה. עם אינספור חיות מסריחות בהן צריך לטפל. עם ערימות של גללים. ללא אופק. כי מה כבר אפשר לראות מעבר לגשם? ובשום מקום נח לא מדבר. 4 פרקים נמשך הסיפור, מפרק ו' עד פרק ט', ובכולם נח לא אומר ולו מילה אחת. אלהים מכין אותו לפני המבול ופוקד עליו לבנות תיבה. אלהים נותן לו הוראות מפורטות. אלהים אומר לו להיכנס לתיבה ואחר כך לצאת ממנה. אלהים זוכר את נח. אלהים מברך אותו ונותן לו הוראות תזונה חדשות. בקיצור, אלהים לא מפסיק לדבר. זה כמעט נראה כאילו המבול הכניס את אלהים להיפר-ונטילציה. הוא זקוק לדבר עד אין קץ. במיוחד לאחר המבול (ממליצה לקרוא את פרק ט' ולראות כיצד שוב ושוב פותח המקרא ב"ויאמר אלהים". אף אחד לא עונה. כלום לא קורה. ושוב "ויאמר אלהים" וחוזר חלילה). אבל נח לא מגיב ולו במילה. נח עושה ושותק. מה הפלא שהסיפור מסתיים כפי שהוא מסתיים?! (בראשית ט' כ'-כ"א):

וַיָּחֶל נֹחַ אִישׁ הָאֲדָמָה וַיִּטַּע כָּרֶם.  וַיֵּשְׁתְּ מִן הַיַּיִן, וַיִּשְׁכָּר, וַיִּתְגַּל בְּתוֹךְ אָהֳלֹה.

הבעש"ט מבהיר לנו שאלהים ניסה ללמד את נח לדבר. לעשות צהר לתיבה. למצוא מילים שיתייחסו לחלקים התחתונים השניים והשלישיים שלו. לגייס אמונה בכוחן של המילים. מעניינים פיזיים תחושתיים ויצריים ועד לכמיהה שלו לאלהים שדווקא ב-11 החודשים שהוא בתיבה פתאום מחליט לשתוק. מילים שיכולות לבטא את כל המוראות שהוא עובר. את העובדה שהוא ראה את שכניו וחבריו מתים. וגם את העובדה שחסר לו איזה ספר חדש וגם הספוטיפיי שלו לא עובד. מילים על האשמה האינסופית. מילים שיגידו שהוא מתגעגע לפינת הרחוב שנמחתה. הפינה בה הוא פגש את אשתו לראשונה.  אבל גם שהוא לא מסוגל לסבול את אותה אשה ממש אפילו שניה אחת נוספת בתוך התיבה הסגורה עם כל קקפוניית החיות שמסביב. מילים לתפילת ההודיה, לתחושת ההקלה והשמחה,  על כך שהוא הצליח להציל את בניו. ומילים שיגידו שעם כל הכבוד הוא כבר בן 600 והילדים נשואים ונמאס לו שהם גרים אצלו בתיבה. שלא לדבר על הכלות. היתה דרושה לו כוונה לבטא את כל חלקיו.

הבעש"ט מדגיש את המילה "תעשיה" שבפסוק. לדעתו ליצור כוונה כזו ואמונה כזו ומילים כאלה זה מעשה. לא פחות מעשה מלהצליח לבנות קופסה גדולה ומלאת חיות. מופלאה ככל שתהיה. אם נח היה מצליח לדבר במקום להתגולל באהל אולי חם לא היה מגלה את ערוותו וכל יחסי האנושות היו נראים אחרת?

מסתבר שהמדרש של הבעש"ט שהיה נראה מנותק מכל הקשר הוא הצעה פרשנית – פסיכולוגית לפשט הסיפור. לדמותו של נח. הבעש"ט מציע לנו שחוסר היכולת של נח לצאת באופן בריא מהמבול נגרם מהאלם של נח. ממה שקורה כל כך הרבה פעמים במהלך טראומה ואחריה. מאובדן המילים ואבדן האמונה במילים.

שבת של שלום ומילים.