בפרשת חיי שרה, התורה מפרטת מאוד מאוד ושלא כדרכה את השיח בין עבד אברהם לרבקה ולמשפחתה, על אף שהדיאלוג ארוך, ועבד אברהם חוזר עליו במפורט בפני בני משפחתה של רבקה. על כך אמר רבי אחא (בראשית רבה ס' ח'):
יפה שיחתן של עבדי בתי אבות מתורתן של בנים.
רבי אחא ממשיך ומשווה את הפירוט של שיחת עבד אברהם לקיצור בהלכות טומאת שרצים שהעסיקה מאוד, ככל הלכות טומאה וטהרה, את חז"ל. הוא עומד על כך שדווקא בהם התורה קיצרה מאוד במילותיה. לעומת זאת, לגבי מבחן החסד של עבד אברהם, היא יצרה שיח נרחב.
הרב קוק מסביר את המדרש (אורות התחיה י"ד):
שיחה זו (של עבד אברהם) היא מחיה דור אחרון באהבה מסותרת… גדולי קדושי עולם… יחברו את תורת הבנים לשיחת האבות ועבדיהם… רק חסדי אבות ישארו, וכל ענוי לב, אשר ידעו איך להיות בעיניהם דכאים וגבורים יחד, אלה הם אשר יכירו אור התורה העליונה הנובעת משיחתם של עבדי אבות, שהיא גאולתם של בנים.
כשהתורה עוסקת בפרטים – בהלכות טומאה וטהרה, בשרצים – היא עלולה להתנוון לכדי קודקס הוראות טכניות שקועות מאוד בפרטי החיים, אבל רחוקות מאוד ממפעל חיים. ההתנוונות הזו, שלדעת הרב קוק קרתה לתורה בגלות, גרמה לכפירה. הכפירה היא כפירה באלהי התורה המנוונת והיא, ודווקא היא, תחשוף תורה מתחדשת שתגלה מחדש אלהים חיים.
לדעת הרב קוק, החיוניות והרלוונטיות של התורה שלנו, (כל תורה שלנו), מסוגלת להישמר ולהתחדש רק אם אנחנו יונקים ממקורות כלליים ואוניברסליים. תורה של חסד שאינה דווקא יהודית אלא משותפת לאברהם – "אַב הֲמוֹן גּוֹיִם" ולעבדו הזר. היא מסוגלת להתחדש, רק אם נהיה גיבורים מספיק כדי לשמור על חשיבותה אבל גם ענווים מספיק כדי לדעת שהתורה שלנו כפי שאנו מבינים ומקיימים אותה במציאות נתונה, דורשת השלמה.
ניתן להבחין בחסד שני פנים. מחד הוא מתאפיין בפעולה אקטיבית בעולם. זהו פן של "גבורה" (בלשונו של הרב קוק). הצד הנרקיסיסטי המרגיש שאני חייבת לעשות. ש"אין הדבר תלוי אלא בי". אבל באותה נשימה חסד מתאפיין גם בוויתור על העצמי ועל מה שיש לי לטובת ראיית הזולת. זהו הפן "הדכאני" (בלשון הרב קוק). שכן, רק תחושת עומק, שללא הזולת אין לחיי משמעות תגרום לי להשקיע בו ממשאביי. לדעת הרב קוק, התנועות הנפשיות והמחשבתיות הללו, הן שעומדות ביסוד המדרש של רבי אחא ובמגמתה של התורה להרחיב בשיח החסד של עבד אברהם.
