בשמחתם של בני ישראל על כך שהמצרים טובעים בים הם משוררים (שמות ט"ו ד'):

מַרְכְּבֹת פַּרְעֹה וְחֵילוֹ יָרָה בַיָּם וּמִבְחַר שָׁלִשָׁיו טֻבְּעוּ בְיַם סוּף.

כידוע כשבאו המלאכים לשיר על אותו אירוע, גער בהם אלהים (מגילה י' ב', סנהדרין ל"ט ב'):

מעשה ידי טובעים בים ואתם אומרים שירה?

לעומת זאת שירתם של ישראל נכנסה למסורת כאחד הקטעים הפנתיאונים. אנחנו קוראים את שירת הים בכל יום בתפילת שחרית. אנחנו עומדים בבית הכנסת בשעת קריאתה כמו בשעת קריאת עשרת הדיברות. אנחנו חוזרים אליה שוב בשביעי של פסח. חז"ל למדו שהיא הייתה שיא ההתגלות לעם ישראל(!) (מכילתא דשירה, ג' דיבור המתחיל "זה אלי"):

ראתה שפחה על הים מה שלא ראה יחזקאל בן בוזי.

(הרחבה על החוויה הזו במאמר מה שראתה שפחה על הים – על הוודאות)

מדוע המדרש אינו מתנגד לשירת ישראל על אנשים טובעים? מדוע בכלל מוצדקת הטבעת מצרים אם אסור למלאכים לשיר עליה? המדרשים חוזרים ושואלים את השאלות הללו שוב ושוב, ואף עונים תשובות מפתיעות.

הנביא יחזקאל בן בוזי שואל על כך בעקיפין בנבואת חורבן חוזרת למצרים (יחזקאל כ"ט):

לָכֵן, כֹּה אָמַר אֲדֹנָי ה', הִנְנִי מֵבִיא עָלַיִךְ, חָרֶב, וְהִכְרַתִּי מִמֵּךְ אָדָם וּבְהֵמָה. וְהָיְתָה אֶרֶץ מִצְרַיִם לִשְׁמָמָה וְחָרְבָּה וְיָדְעוּ כִּי אֲנִי ה'. יַעַן אָמַר יְאֹר לִי, וַאֲנִי עָשִׂיתִנִי…  מִקֵּץ אַרְבָּעִים שָׁנָה אֲקַבֵּץ אֶת מִצְרַיִם מִן הָעַמִּים, אֲשֶׁר נָפֹצוּ שָׁמָּה. וְשַׁבְתִּי אֶת שְׁבוּת מִצְרַיִם, וַהֲשִׁבֹתִי אֹתָם… עַל אֶרֶץ מְכוּרָתָם, וְהָיוּ שָׁם מַמְלָכָה שְׁפָלָה. מִן הַמַּמְלָכוֹת תִּהְיֶה שְׁפָלָה, וְלֹא תִתְנַשֵּׂא עוֹד עַל הַגּוֹיִם, וְהִמְעַטְתִּים, לְבִלְתִּי רְדוֹת בַּגּוֹיִם.

לדעת יחזקאל מוצדק להחריב אומה כשהיא מתנהגת כאילו היא יוצרת את כל אוצרות הטבע ושולטת בעולם כריבון בלעדי.  עם זאת, אסור להכחיד אותה לגמרי. מוטב לשקמה לאחר זמן באופן מתון, כך ש"לֹא תִתְנַשֵּׂא עוֹד עַל הַגּוֹיִם". ולא תרדה בהם. הטבעת מצרים מוצדקת כמאבק אנטי-קולוניאליסטי ושירת הים היא שירה אנטי-קולוניאליסטית.

(עוד על עמדתו זו של יחזקאל במאמר על התנגדות לאימפריאליזם ופונדמנטליזם)

מדרשים רבים אחרים סבורים ששירת הים היא תגובה ראויה לפשע של ג'נוסייד – רצח עם. הציורי שבהם מופיע בילקוט שמעוני (על התורה רמ"ג א') שם המצרים קוראים לאלהים למשפט! ואלהים מתקשה לסנגר על עצמו. במילותיו של המדרש:

אמר רבי חמא בר חנינא בשעה שיצאו ישראל ממצרים עמד שר של מצרים ונשתטח לפני הקב"ה.

אמר לפניו: רבונו של עולם במדת רחמים בראת עולמך ואת מתגאה בחזקה? 

מיד קרא הקב"ה לכל שרי האומות והיה מסדר לפניהם כל המאורע. 

אמר: שפטו נא ביני ובין זה…  (וכאן מביא המדרש נאום סנגוריה עצמית של אלהים)

אמר לפניו (המלאך של מצרים): רבונו של עולם, הדין עמך, ועמך האמת, אלא אם רצונך תושיע את ישראל ולא תאבד את מצרים . 

המדרש עומד על כך שלא יכולה להיות הצדקה לרצח אם ישנו פתרון אחר, גם כנגד אלימות רצחנית מצד מצרים. מול הטענה הזו אלהים עומד להפסיד במשפט(!);בלשון המדרש:

אמר רבי יהושע בן לוי כיון שראה מיכאל ששרי האומות מלמדין סניגוריא על מצרים רמז לגבריאל וטס למצרים טיסה אחת ושמט לבנה עם טיטה (הטיט שמסביבה המשמש כחומר דבק בין הלבנים) ותינוק אחד מה ששקעוהו כבנין עמד לו לפני הקב"ה אמר לפניו רבונו של עולם בזה ענין שעבדו בניך… מיד טבעו מצרים.

קשה להשתחרר מתמונת התינוק שגופתו מוטבעת בטיט הלבנים. כפי שאנו יודעים תינוקות עדיין נרצחים בעולם, והעולם עדיין שותק ולעיתים מספק נשק. והפעם אנחנו העולם…

יש מדרשים רבים אחרים שמצדיקים את השירה בשל עצם המלחמה, למשל אותו מקור בילקוט שמעוני שמביא דעה נוספת:

וכן את מוצא במצרים שבמה שנתגאו לפניו בו נפלו שנאמר (שמות י"ד ז'): "וַיִּקַּח שֵׁשׁ מֵאוֹת רֶכֶב בָּחוּר" וכתיב אחריו "מַרְכְּבֹת פַּרְעֹה וְחֵילוֹ" וגו'.

ישנם אפילו מדרשים רבים שכלל לא שואלים את השאלה, ופשוט חוגגים את הכוח והניצחון של (אלהי) ישראל (שם):

"גָאֹה גָּאָה" מתגאה הוא על כל המתגאים. שבמה שאומות מתגאים לפניו בו נפרע מהן.

אבל הפרשנות המדהימה והמקורית ביותר לשאלה הזו, בעיני, מופיעה אצל הרב אהרן שמואל תמרת. רב ליטאי מסוף המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20, בן דורם וחברם של צייטלין, ביאליק, הראי"ה קוק ועוד. תמרת התגייס בלהט כמעט לכל תנועה יהודית של תקופתו (השכלה, ציונות, סוציאליזם וכו') ועזב את כולן בביקורת חריפה מבלי לזנוח מעולם את אורח חייו הרבני הקפדני. לאט לאט נעשה תמרת פציפיסט קנאי. הוא יוצא כנגד השימוש באגרוף אף להגנה עצמית משום שעצם השימוש באגרוף מרבה את "כח האגרוף" בעולם וסופו של המשתמש באגרוף שיהפוך למתקיף. בהקשר זה הוא מסביר את שירת הים כך (מוסר התורה והיהדות, דרשה לחג הפסח, עמ' 45):

"ה' יִלָּחֵם לָכֶם וְאַתֶּם תַּחֲרִישׁוּן" (שמות י"ד י"ד) – מתי ישרש היטב בלבבכם הבטול על הגבורה החומרית? אם "ה' יִלָּחֵם לָכֶם וְאַתֶּם תַּחֲרִישׁוּן". מה שאין כן אם הייתם משתתפים בהנקמה בכח זרועכם אתם. הנה בזה גופא תורו אל כח האגרוף.

לדעת תמרת אנחנו שרים את שירת הים (ולא את שירת הניצחון על עמלק למשל, שאותו מנצח עם ישראל בסוף פרשת בשלח) דווקא כי במלחמה הזו לא הצרכנו לשפוך דם ולהזיק לאיש.

כך הפכה שירת הים, דווקא משום הפאתוס שלה ויופייה, לנייר הלקמוס המוסרי והערכי לדורות.

שבת של שלום ושירה.