לקראת ט' באב אנחנו מסיימים את שלושת השבועות בהן קוראים הפטרות "פורענות" (שבועות המכונים "תלתא דפורענותא" = שלש של פורענויות) – נבואות זעם וחורבן. אלא שהנביאים מלאים במאות נבואות כאלו, לכן עולה שאלת הבחירה. מה משמעות הבחירה דווקא בשלוש הנבואות הללו. איזה סיפור הן מספרות כסדרה המסופרת לנו שבוע אחר שבוע?
בשבוע הראשון קראנו את נבואת ההקדשה של ירמיהו (פרק א'). מחד הפורענות העתידה היא סיבת הקדשתו לנביא. מנגד היא מתוארת באופן כללי – "מצפון תפתח הרעה". מכל מקום עיקר הרעה הוא כשל מדיני-בטחוני – ההתנגדות לבבל. זה הדבר העיקרי שירמיהו נשלח להתריע מפניו. בשבוע שאחריו קראנו את פרק ב' שבו ירמיהו מתריע על חטא העבודה הזרה וקובע כי הוא זה שיביא את חורבננו. בהפטרה לפרשת דברים אנו קוראים בישעיהו א' את אחת הנבואות המפורסמות ביותר בכל התנ"ך. נבואה בה מתריע ישעיהו מפני ניוון וניוול של מערכת המשפט וההגינות הבסיסית של המנהיגות.
בעל ההפטרה יצר לקראת ט' באב מדרג ברור שמתבטא באיום והתרעה הולכים וגוברים ככל שמתקרבים לט' באב. מבחינה ספרותית בכל שבוע ההפטרה נוקבת יותר ובעלת עוצמות פיוטיות גבוהות יותר. בכך נוצר גם מדרג של חטאים ופורענויות. כשהניוון המשפטי-מוסרי הוא הקשה מכולם. גולת הכותרת שמסיימת את ההפטרה, מציעה גם יעד גאולה:
צִיּוֹן בְּמִשְׁפָּט תִּפָּדֶה וְשָׁבֶיהָ בִּצְדָקָה.
צדקה בלשון המקרא משמעה צדק ולא חסד. ופדות משמעה שחרור וגם גאולה.
***
במהלך ההפטרה, אחרי תיאור רחב של חטאות ירושלים והמידה שבה אלוהים דוחה את כל פולחננו בשל הניוול המוסרי החריף מבטיח ישעיהו גאולה. הפסוקים שמסמנים את המהפך משוֹררים (ישעיהו א' כ"ה-כ"ו):
וְאָשִׁיבָה יָדִי עָלַיִךְ
וְאֶצְרֹף כַּבֹּר סִיגָיִךְ
וְאָסִירָה כָּל בְּדִילָיִךְ.
וְאָשִׁיבָה שֹׁפְטַיִךְ כְּבָרִאשֹׁנָה
וְיֹעֲצַיִךְ כְּבַתְּחִלָּה
אַחֲרֵי כֵן יִקָּרֵא לָךְ עִיר הַצֶּדֶק
קִרְיָה נֶאֱמָנָה.
הגאולה המתוארת היא מערכת משפטית ומנהיגותית מתוקנת (ולפי ישעיהו הדברים כרוכים זה בזה). אבל המדרש מפנה את תשומת לבנו דווקא לתהליך ולא רק לסוף וכך מתארת הגמרא (סנהדרין צח א'):
אמר רבי שמלאי משום רבי אלעזר ברבי שמעון: אין בן דוד בא עד שיכלו כל שופטים ושוטרים מישראל, שנאמר (ישעיהו א, כ"ה): "וְאָשִׁיבָה יָדִי עָלַיִךְ וְאֶצְרֹף כַּבֹּר סִיגָיִך" וגו' "וְאָשִׁיבָה שֹׁפְטַיִךְ".
ועונה לו רב עולא:
אין ירושלים נפדית אלא בצדקה שנאמר (ישעיהו א, כ"ז) "צִיּוֹן בְּמִשְׁפָּט תִּפָּדֶה וְשָׁבֶיהָ בִּצְדָקָה."
המדרש של רבי שמלאי שמובא בשם רבי אלעזר בנו של רבי שמעון בר יוחאי – אחד התנאים המיסטיים ביותר והלאומנים ביותר בכל תולדות חז"ל טוען שהתנאי לגאולה הוא חיסול של מערכת המשפט. רק חיסול של המערכת המנוונת יביא למערכת משפט והנהגה מתוקנת. "עד שיכלו כל שופטים ושוטרים מישראל". בפשט של ישעיהו מעבירים את מערכת המשפט בכור המצרף כך שיוותרו רק החלקים הטובים ביותר. במדרש מסתכלים על מה שקורה בכור המצרף: דבר ראשון מתיכים הכל. המדרש הזה מפחיד. הוא דורש הרס טוטאלי כתנאי לגאולה.
אולם מה מקומו של המדרש של רב עולא? לכאורה רב עולא חוזר על הפשט של ישעיהו. הגאולה היא תיקון משפטי. מה הרבותא בלחזור על מה שהמקרא אומר ממילא? נדמה שזה בדיוק מה שהעסיק את עורך הסוגיה התלמודית. לכן הוא ממקם את מדרשו של רב עולא כתשובה למדרש הקודם. לטענת רב עולא המשפט המתוקן אינו רק היעד, הוא גם הדרך. לדעת רבי שמלאי "תיפדה" היא תואר. במשמעות של "תהיה פדויה". תיאור של תוצאה. הפועל, התהליך, הוא "יכלו" – הרס. לדעת רב עולא לא ייתכן שגאולה עוברת דרך הרס של מערכת המשפט. המילה "תיפדה" אינה מתארת את היעד הגאולי של מערכת המשפט אלא את האופן שבו יתרחש התיקון. היא פעולה ולא תואר. פודים את מערכת המשפט עצמה ולא מחריבים אותה בדרך.
***
נדמה לי שבכל חיי לא הייתה שנה שעם ישראל כולו פחד מט' באב כמו השנה. נראה שכולם כולל כולם שותפים לנבואתו של ישעיהו ולטענת בעל ההפטרה שהסכנה המיידית והקשה ביותר לחורבן הוא עיוות של מערכת המשפט והנהגה מושחתת (שאנחנו מזהים לעיתים קרובות עם הנהגה אנטי-דמוקרטית). המחלוקות עוסקות בשאלה מהו עיוות ומהו תיקון. (ומה מושחת יותר ממה). אבל בפחדים העמוקים ביותר של כולנו מהדהד מדרשו של רבי שמלאי – אין בן דוד בא עד שכל מה שהיה קודם ייהרס עד כליה. אנחנו מאשימים את המחנה המתנגד לנו בהרס עד כליה. חלקנו מהרהרים בינינו לבין עצמנו האם המחנה "שלנו" לא מביא בצדקתו הרס עד כליה. נכון להיום נדמה לי שרבי שמלאי פונה לכולנו.
בואו של בן דוד הוא שם הקוד לאוטופיה היהודית כבר מתקופת המקרא. משמעה עולם שמתנהל לפי הערכים שלנו בשלמותם. עולם שאורח חיינו שלם ראוי ונכון. רבי שמלאי עוסק במחיר התקווה לבואו של בן דוד. הוא מסביר שאוטופיות אידיאולוגיות קמות על חורבות. במילים אחרות הוא דורש מאיתנו לשאול מה המחיר שאנחנו מוכנים לשלם על מימוש הערכים שלנו. הגמרא מציבה אלטרנטיבה לרבי שמלאי. ציון במשפט תיפדה – בלי בן דוד ואוטופיות, אבל כן באמצעות מערכת משפטית. מערכת שתקינותה ותיקונה הם תהליך ארוך ומורכב. ברוכים הבאים לט' באב תשפ"ג.
מי ייתן ונזכה להגשמתן של שבע שבתות הנחמה שמחכות לנו החל מהשבוע הבא.
שבת של שלום ובנין.
נ.ב. ביום א' הקרוב, החל מ8:00 בבוקר תומכי הרפורמה ומתנגדי המהפכה יחדיו יערכו תפילה בכותל המערבי. מיד לאחריה החל מ8:45 תתפרש שרשרת אנושית מהכותל לבית המשפט העליון בדרישה לחקיקה בהסכמה רחבה. התפילה תהיה אורתודוקסית ונפרדת. מחיר הפשרות כרגיל – הדרת נשים ומיעוטים. אבל מן הסתם זו ההפגנה הכי חשובה של השבוע. עוד ועוד אנשים מפסיקים לרצות לשלם את המחיר שהציב רבי שמלאי. אי"ה כשנכדיי ישאלו אותי איפה הייתי בט' באב תשפ"ג, בשיא סכנת החורבן, אני מתפללת שאוכל לענות להם – הייתי בצד הנכון, בצד שהתייצב לצד המשפט והצדק, אבל בעיקר בצד שמנע חורבן.
