בפרשת חיי שרה  מעמיד אברהם מופת של נאמנות למולדת הקשה הזו. לפי ההלכה, ישנן שלש סיבות המתירות יציאה לחו"ל, ומחלוקת היא האם מותר להשתקע בחו"ל לצורכן. הרמב"ם פוסק (הלכות מלכים ומלחמותיהם, ה' ט'):

אסור לצאת מארץ ישראל לחוצה לארץ לעולם אלא ללמוד תורה או לישא אשה או להציל מן העכו"ם ויחזור לארץ.

לעומתו עמדת המהר"ם מרוטנבורג (בשו"ת התשב"ץ סי' תקס"א):

ששאלת למה לא הלכו שם (לארץ ישראל) כל האמוראים אשיבך דלא הוה מותר להו דהוו צריכי (שלא היה מותר להם, שהיו צריכים) להתבטל מלמודם ולשוט אחרי מזונותם. ואמרינן (ואמרים אנו ב)פרק "מי שהוציאוהו" (עירובין מ"ז) דמותר לצאת מארץ ישראל לחוצה לארץ אחר רבו ללמוד תורה, כל שכן, שאין לילך מרבו מחוצה לארץ לארץ ישראל.

לעומת זאת אברהם אבינו, שמסתבר שחי בארץ בזמן שכל אשה בה היא התבוללות סופית, מצווה על עבדו (בראשית כ"ד ד'-ו'):

אֶל אַרְצִי וְאֶל מוֹלַדְתִּי תֵּלֵךְ וְלָקַחְתָּ אִשָּׁה לִבְנִי לְיִצְחָק. וַיֹּאמֶר אֵלָיו הָעֶבֶד אוּלַי לֹא תֹאבֶה הָאִשָּׁה לָלֶכֶת אַחֲרַי אֶל הָאָרֶץ הַזֹּאת? הֶהָשֵׁב אָשִׁיב אֶת בִּנְךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר יָצָאתָ מִשָּׁם?! וַיֹּאמֶר אֵלָיו אַבְרָהָם הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן תָּשִׁיב אֶת בְּנִי שָׁמָּה.

אני מבקשת ללמוד היום סוגיה תלמודית קצרצרה כמחווה לנאמנות אברהמית למולדת.

****

הגמרא (קידושין מ' ב'), מתארת את אחת המחלוקות המפורסמות ביותר מתקופת התנאים:

וכבר היה רבי טרפון וזקנים מסובין בעלית בית נתזה בלוד.
נשאלה שאילה זו בפניהם:
תלמוד גדול או מעשה גדול?
נענה רבי טרפון ואמר: מעשה גדול!
נענה רבי עקיבא ואמר: תלמוד גדול.
נענו כולם ואמרו: תלמוד גדול שהתלמוד מביא לידי מעשה.

המשך הסוגיה בגמרא אכן מפליגה בחשיבות הלימוד כקודם לכל המצוות הכלכליות המרכזיות, כמצווה ששכרה הוא המופלג ביותר והעונש על הימנעותה הוא הקשה ביותר.

אלא שבעצם הסוגיה מעוררת קושי רב. ראשית, האם באמת תלמוד גדול ממעשה? אינטואיטיבית, רובנו נגיד שלא. כך למשל הגמרא בבבא קמא (י"ז א') כבר מסתייגת ואומרת שתלמוד אינו גדול ממעשה, אלא ללמד, דהיינו חינוך, גדול ממעשה, גם רש"י שם מפרש שמעשה עדיף ותולה זאת בהנמקת הגמרא. התוספות מפרש כמו הגמרא בבבא קמא ומציע גם את האפשרות שמדובר על תלמודם של ילדים קטנים, מה שמכניס אותנו לקושי היותר משמעותי בסוגיה – לכאורה השאלה נשאלת ללא הקשר. האם חשוב יותר ללמוד הלכות צדקה או לתת צדקה? אני מניחה שרובנו נסכים שמעשה עדיף. האם עדיף שילד בן עשר ילמד או יעבוד? כולנו נסכים עם התוספות שתלמוד עדיף. האם אנו זקוקים לחברה של יזמים או לחברה של פרופסורים? בהקשר הזה, אולי דווקא נסכים עם הסוגיה בקידושין, שתלמוד מביא לידי מעשה, ומעלה את היזמות לתעשיות עתירות ידע ורווחיות יותר. בקיצור, עיון קצר בשאלה הזו, מלמד שכולנו נסכים שבכלל אין לה תשובה אחת, והיא לגמרי תלויית הקשר. אז איך יכול להיות שהתנאים עוסקים בה ללא הקשר?!

אני מבקשת להציע שהם עוסקים בסוגיה בהקשר ספציפי ביותר. על מנת לעמוד על ההקשר הזה השאלה שאני מבקשת לשאול על הסוגיה היא: מדוע הם נפגשים בעליית בית? הרי בלוד נמצאת הישיבה של רבי טרפון (ונראה ששם גם מתגורר רבי עקיבא, לפחות תקופה מסויימת, אם כי לפי התלמוד הישיבה שלו היא בבני ברק). מדוע לנהל דיון ערכי מהותי במחבואה של עליית הבית ולא בישיבה באופן פומבי כפי שמתנהלת סוגיה תלמודית-ערכית מהותית?

****

לוד היא עיר המחוז המרכזית והמפותחת ביותר ביהודה. כשלמעשה כל התקופה התנאית (עד חורבן יהודה בעקבות מרד בר כוכבא) לוד היא אחת הערים המרכזיות, הגדולות, המצטיינות בחקלאות ובמסחר אולם בעיקר בתלמידי החכמים שמקובצים בה עוד מתקופת המרד הגדול (בדור הראשון היא היתה משנית ליבנה, לאחר מכן עברה הבכורה ללוד). יהודה אייזנשטיין מציע שההתכנסות בעליית בית נתזא קשורה להכנות למרד בר כוכבא, עת מיטב חכמי הדור מקובצים בלוד. בשל החשאיות מעדיפים החכמים את עליית הבית הפרטית שקל להעמיד עליה גם שמירה מלמטה, על פני הישיבה הפומבית. אם כך, החכמים מנהלים דיונים עקרוניים הקשורים למרד. הדיון בדבר התלמוד והמעשה הוא בפשטות דיון על חוק הגיוס. בר כוכבא אינו יכול להוציא צווי גיוס ולגייס בכוח. הוא זקוק למנהיגי הרוח והחינוך שישכנעו את תלמידיהם להתגייס. הרבנים עוסקים בשאלה האם להוציא את התלמידים מהישיבות כדי שיעסקו ב"מעשה" – יהיו חיילים. רבי טרפון, שהוא מבית שמאי, שהיו ידועים בשמרנותם הדתית כמו גם בקנאותם הלאומית סבור שוודאי שיש לצאת להילחם – מעשה עדיף. רבי עקיבא, על אף שהוא גדול תומכיו של בר כוכבא, וככל הנראה רבים מתלמידיו השתתפו במרד ואף נפלו בו, טוען שלמרות הכל תלמוד עדיף. ההחלטה הסופית תומכת ב"תלמוד המביא לידי מעשה". רוב החכמים סבורים שיש לייצר מכינות קדם צבאיות. הם מבקשים חיילים שבטרם יצאו לקרב ילמדו תורה. הם מבקשים חיילים שהם אנשי ספר ורוח. נדמה שבימים אלו, כשסוגיית השוויון בנטל בוערת, כשחלק מהעם נלחם על "תלמוד עדיף" וחלק טוען שלהישרדותנו חייבים "מעשה" מעניין לבחון דווקא את העמדה הסופית והמוסכמת: "תלמוד המביא לידי מעשה". כשהצבא מגייס תלמידי מכינות ותלמידי ישיבות הסדר טרם זמנם, העמדה הזו הופכת רלוונטית מתמיד. בימים אלו ניתן לבחון הלכה למעשה את תרומתם של תלמידי ישיבות ומכינות, ואפילו כאלו המקצרים את שירותם עבור תלמוד המביא לידי מעשה. נדמה שבעליית בית נתזה נערכה הסכמה שהיה בה לא רק הגיון תורני לגבי חיי הרוח של עם ישראל אלא גם הגיון מבצעי.

פרשנות זו להתכנסות בעליית בית נתזא, מתחזקת מאוד, לאור התיאור הנוסף על שהתרחש שם (סנהדרין ע"ד א'):

אמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יהוצדק: נימנו וגמרו בעליית בית נתזה בלוד: כל עבירות שבתורה אם אומרין לאדם עבור ואל תהרג יעבור ואל יהרג חוץ מעבודת כוכבים וגילוי עריות ושפיכות דמים.

הפעם נראה שממש פשט הדיון הוא שאלת הצדקת המרד. דיני המלחמה הרגילים על פי ההלכה אינם קיימים, משום שאלו תלויים במלך והיהודים איבדו את ריבונותם. אם כך, השאלה הנשאלת היא, מהן העילות שיכולות להצדיק יציאה למרד שכל עניינו הוא להרוג ולסכן את החיים. על מה מותר לאדם להיהרג? יתר על כן, כפי שעולה מתיאוריו הנרחבים של יוספוס פלוויוס, יהודים היו גם חלק מהצבאות הנוכרים. כיצד מתנגדים לחיילים יהודים שלא לצורך הגנה מעבודה זרה ומניעת גילוי עריות. זוהי בדיוק הסוגיה השניה בבית נתזא. במילים אחרות, שתי הסוגיות היחידות שלפי המסורת הוכרעו בהסכמה רחבה "נענו כולם" או "נמנו וגמרו" עסקו בעילות המוסכמות ליציאה למלחמה ובחוק הגיוס.

****

התנאים מדגימים לנו מהי פטריוטיות ראויה. כיצד ההגנה על המולדת נשקלת בתוך מגוון של שיקולי חיים ותרבות. כיצד גם בשעת גזירות שמד, גדולי תומכי המלחמה לא שוכחים להגדיר, בהסכמה רחבה, על מה ראוי להיהרג ועל מה לא ראוי. כיצד מאזנים, גם בעת היזקקות קיצונית לחיילים בין חיי הרוח לפטריוטיות. כיצד מגיעים להסכמה רחבה בה לא פוטרים איש מגיוס אולם מבינים כי אנו זקוקים לצבא שבתשתיתו חיי רוח.

נדמה לי כי למען לא ישובו בנינו אל מחוץ לארץ הזו כדאי לנו ללמוד כמה דברים מהמפגש בעליית בית נתזא.

שבת של שלום שוויון ורוח.

פורסם ביום 22.11.24