בפרשת אמור כמו בהפטרתה מתחבאת מחלוקת עזה שחז"ל וביתר שאת הראשונים והאחרונים ניסו להסתיר אותה. בפרשה מצווים הכהנים שלא לאכול נבלות וטרפות (ויקרא כ"ב א'-ב', ח'):
וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר, דַּבֵּר אֶל אַהֲרֹן וְאֶל בָּנָיו… נְבֵלָה וּטְרֵפָה לֹא יֹאכַל לְטָמְאָה בָהּ.
ההפטרה נוקטת באותה גישה בדיוק. וכך מצווה יחזקאל בשם ה' (יחזקאל מ"ד ל"א):
כָּל נְבֵלָה וּטְרֵפָה, מִן הָעוֹף וּמִן הַבְּהֵמָה, לֹא יֹאכְלוּ הַכֹּהֲנִים.
ספר ויקרא לא מותיר מקום לספקות שאיסור אכילת נבלות וטרפות מיועד רק לכהנים, שכן הוא מפרט את דינם של אוכלי נבלות מישראל (ויקרא י"א ל"ט-מ'):
וְכִי יָמוּת מִן הַבְּהֵמָה אֲשֶׁר הִיא לָכֶם לְאָכְלָה… הָאֹכֵל מִנִּבְלָתָהּ יְכַבֵּס בְּגָדָיו וְטָמֵא עַד הָעָרֶב.
ושוב (ויקרא י"ז ט"ו):
וְכָל נֶפֶשׁ אֲשֶׁר תֹּאכַל נְבֵלָה וּטְרֵפָה, בָּאֶזְרָח וּבַגֵּר – וְכִבֶּס בְּגָדָיו וְרָחַץ בַּמַּיִם וְטָמֵא עַד הָעֶרֶב וְטָהֵר.
אין שום איסור לאכול נבלות, זה מטמא טומאה קלה המכונה "טומאת טבול יום", כמו שקיום יחסי מין מטמא. כמו שהמון דברים בשיגרת החיים מטמאים. לפי ספר ויקרא כהנים צריכים לשמור על טהרה מיוחדת ולהקפיד לא להיטמא בהקשרים שונים (כמו למשל להימנע מהמצווה של קבורה ולוויית המת) ולכן אסורה להם גם אכילת נבלות. התפיסה הזו עומדת בניגוד חזיתי לתפיסה של ספר שמות ודברים. בפרשת משפטים, אחת הפרשות הכי אנטי-כהניות בכל התורה. פרשה בה נערים(!) מקריבים קרבנות עבור העם כחלק מהברית הנכרתת שם מצווה התורה (שמות כ"ב ל'):
וְאַנְשֵׁי קֹדֶשׁ תִּהְיוּן לִי – וּבָשָׂר בַּשָּׂדֶה טְרֵפָה לֹא תֹאכֵלוּ…
ראוי לשים לב לנימה הפולמוסית של הציווי המתבטאת בהנמקה. כולנו "אנשי קדש" ולכן כולנו צריכים להימנע מאכילת נבלות וטרפות. ברור שאין מדובר באיסור רגיל. אף אחד לא חושב שהאיסור על אכילת חזיר הוא קדושה מיוחדת. אבל לגבי טריפות (חיות שנהרגו כשנטרפו על ידי חיות אחרות, וממילא מתו ללא שנזבחו לאל או במושגים מאוחרים לתורה ללא שחיטה כשרה) יש צורך לנמק. הנימוק הוא: כולנו אנשי קדש. זו גם התפיסה של ספר דברים (י"ד כ"א):
לֹא תֹאכְלוּ כָל נְבֵלָה. לַגֵּר אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ תִּתְּנֶנָּה וַאֲכָלָהּ, אוֹ מָכֹר לְנָכְרִי – כִּי עַם קָדוֹשׁ אַתָּה לַה' אֱלֹהֶיךָ.
העובדה שמדובר על קדושה ולא איסור רגיל מסבירה מדוע לגר מותר לאכול למרות הציווי החוזר ונשנה "חֻקָּה אַחַת יִהְיֶה לָכֶם וְלַגֵּר". אין המדובר בזכויות או חובות אזרחיות רגילות, או בשיתוף הגר בחגים כולל סעודות המבוססות על קרבן, אלא באיסור שעניינו שמירת הקדושה. כפי שלספר ויקרא ברור שלא כולם כהנים ולכן הרוב אוכלים נבלות וטרפות ואין בכך אפליה, כך לשמות ודברים ברור שאין אפליה בכך שלא כולם אנשי קדש. בעולמם של חז"ל איסור אכילת נבלות וטרפות לכל ישראל הוא פשט. אבל גם הם רואים שכתוב בתורה ההיפך…
חז"ל מצנזרים את הקושיה מהתורה ומייחסים אותה לנביא יחזקאל. אבל כל מפרשי התורה הקלאסיים יצטטו את מה שהגמרא אומרת על יחזקאל, ויחילו אותו על איסור הכהנים לאכול נבלות וטרפות בפרשתנו, כי ברור להם שזו אותה קושיה בדיוק. וכך אומרת הגמרא (מנחות מ"ה א'):
ו"כָּל נְבֵלָה וּטְרֵפָה מִן הָעוֹף וּמִן הַבְּהֵמָה לֹא יֹאכְלוּ הַכֹּהֲנִים". כהנים הוא דלא יאכלו? הא ישראל אכלי?! (כהנים שלא יאכלו? האם לישראלים מותר לאכול?!)
אמר רבי יוחנן: פרשה זו אליהו עתיד לדורשה.
לגישת רבי יוחנן יש לנו מחלוקת גלויה בתוך התורה. האם הקדושה נשמרת בידי אליטה שיש להבדילה מהכלל שכן אם הכלל נוהג כמוה שוב אין מבחינים בקדושה. או להיפך, שהמטרה היא שהכלל יהיה קדוש ויש להנהיג אצל כולם מנהגים המסמנים קדושה יתירה. להלכה התקבל שכולנו אנשי קדש ואיננו אוכלים נבלות וטרפות. אבל יחזקאל, שלפי המסורת הוא מאוחר לתורה פוסק ההיפך. (ככלל יש עקרון שפוסקים הלכה כאחרונים. כיוון שאנו תמיד חלק משלשלת מסירה עלינו להתייחס לפסיקה האחרונה בכל נושא כך שאיננו לומדים הלכה ישירות מהתורה. השאלה האם הנביאים בכלל ויחזקאל בפרט הם חלק רגיל משלשלת המסירה היא אמביוולנטית מאוד אצל חז"ל אבל לעניינו) ברי שרבי יוחנן לא רוצה לפסוק הלכה כנגד יחזקאל. מנגד ההלכה הנוהגת כבר ברורה לגמרי בתקופתו. לכן הוא משאיר את הפרשנות של יחזקאל לאליהו הנביא. אלא שכמעט כל המפרשים, ראשונים כאחרונים, מתעלמים מעמדתו של רבי יוחנן ונפנים לתירוצים הלכתיים דחוקים שמציעה הגמרא במקום (ראו נבלות וטרפות – על נורמות וזהות.) כך הסתירה שבתורה, שרבי יוחנן רצה להנכיח אותה עד בוא אליהו הנביא, המשיכה והועלמה, עד החת"ם סופר. באופן מפתיע (עבורי) מתוך עשרות פרשנים שמצאתי לפסוק בויקרא, החת"ם סופר, אבי השמרנות האולטרא-חרדית, הוא היחיד שמעז לעמוד לימינו של רבי יוחנן ולהמשיך את מסורתו. (לצורך הנוחות עיברתתי את מילות היחס הארמיות):
ויש לומר שהספק נולד לגבי אליהו הנביא… איך אכל אליהו ממה שהביאו לו עורבים ממטבחו של אחאב שהיה מומר… והרי אמרו בגמרא שאליהו כהן (בבא מציעא קי"ד ב')… ולכך אמר פרשה זו עתיד אליהו לדורשה שכהן הוא.
בספר מלכים א' י"ז מסופר שאליהו הנביא בורח מאחאב ומסתתר בנחל כרית וכל יום עורבים מביאים לו לחם ובשר. חז"ל יודעים לספר (חולין ה' א') שהלחם והבשר היו ממטבחו של המלך אחאב שהיה ידוע בכך שהוא עובד עבודה זרה. הם גם יודעים לספר שאליהו (לפי אחד המדרשים) היה כהן. והנה יש לנו כהן שאכל נבלות וטרפות…
אמרתו של רבי יוחנן שלא רצה להעלים מחלוקת מהותית בתפיסת הקדושה בתוך התורה, הופכת אצל החתם סופר לביקורת נוקבת על הגישה האליטיסטית של ויקרא. החתם סופר בעצם שואל, אם רק הכהנים הם אנשי הקדש מה קורה כשיפול ספק לגביהם? מה מבטיח לנו שבנסיבות כאלו או אחרות הם, או מי מהם, לא יאכל משלחנו של אחאב? כשאנו מסמנים קדושה באמצעות בידול אליטיסטי, כשאנו סבורים שללא אליטיזם אין קדושה, הרי כל פרט מהאליטה יכול להפיל את הסימון. כשלון של מי מהאליטה מפיל את אידיאת הקדושה שכן זו מושגת דווקא על ידי כך שהאליטה אכן מצליחה לבדל את עצמה מהכלל. לכן רבי יוחנן רוצה שדווקא כהן, ודווקא כהן שבו עצמו עלה הספק, יפרש את הגישה הכוהנית. בפירוש של החתם סופר אנו מחכים לדרשת אליהו לא כדי ליישב את הגישה הכוהנית עם שאר המקורות אלא כדי להעמיד אותה על תחלואיה ומסוכנותה.
****
העובדה שאכילת נבלות וטריפות נחשבת כסמן של חילוניות והימנעות מאכילתן נחשבת לבסיס הזדהות יהודי נפוץ, גם אצל מי שאינם מקפידים על חיים לפי ההלכה, היא מוזרה מאוד מהבחינה ההלכתית. מן הסתם אבותינו ואמותינו הקדושים והקדושות שחיו על פי תורת משה בפרשנותה הכוהנית (שמאות שנים ויותר נחשבה הפרשנות המוסמכת לתורה) אכלו נבלות וטרפות בחופשיות. אבל מהבחינה התפיסתית היא ניצחון גדול לגישה האנטי-אליטיסטית, לגישה שמאמינה שכולנו אנשי קדש, שכולנו אחראים לבסיס הזהות היהודית.
