המפגש בין פנחס וזימרי הוא מפגש מטלטל. האחד הוא רוצח. השני עובד עבודה זרה בפרוורסיה מינית קיצונית (לפחות במושגינו) – מזדווג בפרהסיה לעיני כל הקהל – זקנים וטף. האיזביצ'ר (הרב יוסף מרדכי ליינר, מייסד חסידות איזביצ'ה הקרוי גם על שם ספרו "מי השילוח) מעניק למפגש הזה פירוש תיאולוגי רדיקלי ומפתיע. האיזביצ'ר עומד על העקרון שהקב"ה מתגלה בשתי דרכים נפרדות שיש ביניהן פער מובנה. בהקשר אחד מתגלה האל באמצעות הרצון האנושי וההכרה האנושית, ובדרך אחרת מתגלה האל באמצעות הנורמה – התורה וההלכה. וכך מסביר האיזביצ'ר את הפער בין פנחס לזימרי (מי השלוח, במדבר, פרשת פנחס):

ולא יעלה חס וחלילה על הדעת לומר שזמרי היה נואף חס וחלילה. כי מן הנואף לא עשה הקב"ה פרשה בתורה(!) 

אך יש סוד בדבר זה… מי שמרחיק עצמו מן היצר הרע ושומר עצמו מן העבירה בכל כוחו עד שאין ביכולתו לשמור את עצמו יותר מזה, ואז כשנתגבר יצרו עליו ועושה מעשה אז הוא בודאי רצון השם יתברך (!)

וכענין יהודא ותמר, שהיא היתה בת זוגו ממש וזה הענין היה גם כאן, כי זמרי היה באמת שומר עצמו מכל התאוות הרעות. ועתה עלתה בדעתו שהיא בת זוגו. מאחר שאין בכוחו לסלק את עצמו מזה המעשה.

ופנחס אמר להיפך. שעדיין יש בכוחו לסלק עצמו מזה! וזה שמרמז הגמרא (סנהדרין פ"ב:) "ו' נסים נעשו לפנחס", וכמובא שם: אלו פירש זמרי והרגו לפנחס היה פטור!!! כי באמת היה כאן שיקול הדעת, כי גם על פנחס היה מקום לבעל הדין לחלוק שמצוי בו מידה הנראה לעיניים שהוא כעס…  

ופנחס מחמת שהיה בא מזרע יוסף שנתברר בסיגופים ונסיונות בענין זה (של צניעות) ולכך הרע בעיניו מאד על מעשה זמרי…. ונעלם ממנו עומק יסוד הדבר שהיה בזמרי, כי היא היתה בת זוגו מששת ימי בראשית…  ונמצא שפנחס היה במעשה הזה כנער היינו שלא היה יודע עמקות הדבר רק על פי עיני שכל אנושי ולא יותר. 

ואף על פי כן השם יתברך אוהבו והסכים עמו, כי לפי שכלו עשה דבר גדול בקנאתו ומסר את נפשו.

אני לא בטוחה אם קראתי אי פעם דרשה יותר רדיקלית על מעשה פנחס או בכלל. לדעת האיזביצ'ר כשאדם משתדל לא לחטוא, לעמוד בנורמות, ובכל זאת אינו מצליח לשלוט בעצמו, הרי זו הוכחה שדווקא החטא, הפרת הנורמה, הוא רצון ה'. לדעתו אובייקטיבית זמרי שקיים יחסי מין עם אשה מדיינית מול כל ישראל עשה את המעשה הנכון בעיני ה'. (אני מדמיינת את הסיטואציה המינית הפרועה והגסה שנעשתה שם ממש לפני אהל מועד ובאמת שאין לי מושג מאיפה היה לאיזביצ'ר אומץ לכתוב את זה.) אלא שהשאלה אם החטא הינו ביטוי לרצון ה' או לחולשת האדם היא שאלה שבשיקול דעת.

לפי האיזביצ'ר פנחס היה לא פחות צדיק מזמרי. הוא בא ממסורת של הקפדה גדולה על צניעות מינית ולא יכול היה להעלות בדעתו שזו לא חולשת אנוש של זימרי אלא הכרח פסיכולוגי שלו וממילא רצון ה'. לכן לשיטתו הוא חייב היה להרוג אותו. האיזביצ'ר הופך את מעשהו של פנחס למעשה הנובע מתוך ההכרח הפסיכולוגי – הכרתי שלו. הוא עומד על כך שממש כפי שניתן היה להבין את מעשהו של זמרי כחולשת אנוש בתחום המיני ניתן היה להבין את מעשהו של פנחס כחולשת אנוש בתחום הכעס (שלא לומר חמום מוח, זועם וקנאי). אלא שבמקרה הזה, גם אם כל אחד משניהם פעל על פי המבנה הפסיכולוגי שלו, הרי שניהם ביקשו לעשות את הטוב ביותר האפשרי לפי דעתם ושכלם. וזו אחריותו של האדם. וכל אחריותו. לכן על אף שפנחס טעה אלהים קיבל את מעשהו באהבה.

אני חושבת שזו הדרשה הקיצונית והאנרכיסטית ביותר של האיזביצ'ר ביחס לחוק. אבל יש בה גם תביעה עצומה וגם אמונה עצומה. האיזביצ'ר תובע מאיתנו אותנטיות מוחלטת. להכיר את עצמנו לפני ולפנים. לקבל באופן עמוק את מי שאנחנו. ובעיקר תביעה לעשות את הטוב ביותר לפי שכלנו ודעתנו. הוא לא מתיר לנו להסתמך על איש זולתנו. אפילו לא על התורה. אפילו לא על משה רבנו ובית דינו. החובה המוסרית היא מוחלטת. והיא אישית באופן מוחלט. ויש בדרשה הזו גם אמונה עצומה. אמונה עצומה באותנטיות האנושית. ואמונה עצומה באל. אמונה שגם אם נטעה, וגם אם טעויותינו יעלו בדם, הרי שאם נבקש את הטוב באותנטיות המציאות תסתדר באופן "נכון" על פי רצון ה'.

נדמה לי שאחרי מוראות המאה ה-20 איננו יכולים לסמוך על אמונתו של האיזביצ'ר, שהוכחה כמסוכנת מדי. מיליוני נרצחי המאה ה-20 בשם אידיאולוגיות שונות שביקשו את הטוב המוחלט, ככל הנראה באופן אותנטי לגמרי, מבהירים את הסכנה באמונתו של האיזביצ'ר. למרות זאת איני יכולה שלא להימשך בחבלי קסם אחרי תביעתו הנוקבת עד תהום – אותנטיות. קבלה עצמית. מחוייבות סובייקטיבית אך מוחלטת לטוב. כשעוסקים במדרש שהוא מטבעו לעולם "הלכה ואין מורין כן" מותר לנו להשתכר מהקסם של זמרי ופנחס. אולי גם ללמוד מזה דווקא משהו על סובלנות ופלורליזם. פנחס טעה כי הוא שפט את זמרי מתוך ערכיו הוא, מתוך העולם המשפחתי הערכי והפסיכולוגי שעיצב את מבנהו הנפשי שלו. אם הוא היה מסוגל לצאת מעצמו, להיכנס לנעליו של זמרי, ולבחון את מעשיו מתוך עולמו הנפשי והערכי של זמרי, הוא היה מסוגל לראות שבעבור זמרי אפילו המעשה הנורא הזה הוא המעשה הראוי. מערכת ערכית – נורמטיבית פלורליסטית במהותה, לא הייתה משנה את אישיותו וערכיו של פנחס, אלא הייתה מונעת ממנו להחיל בכח את ערכיו על זמרי. בכך הייתה נמנעת טעותו הרצחנית.

(עוד על יחסו של האיזביצ'ר למתח בין נורמות לערכים במישור העקרוני והפסיכולוגי במאמרים החוק והטוב (או הטוב הרע והנורמה) ואפרים ויהודה – בין משפט לאתיקה)

שבת של שלום, אותנטיות ומחוייבות.