בפרשת נשא מצווה התורה (במדבר ה' ב'):
צַו אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וִישַׁלְּחוּ מִן הַמַּחֲנֶה כָּל צָרוּעַ וְכָל זָב וְכֹל טָמֵא לָנָפֶשׁ.
התורה מלאה הוראות. פעמים מספר היא מדברת על "המצוות" או על "אשר ציויתיך". אבל מתוך כל הוראותיה רק פעמים ספורות היא משתמשת בהוראה "צו". לכן מדרש ההלכה שואל מהי "מצוה" או מהו "ציווי" (ספרי במדבר ה' ב'):
"צַו" – הצווי מיד בשעת מעשה ולדורות… (עמדת רבי ישמעאל).
רבי יהודה בן בתירה אמר, אין הצווי בכל מקום אלא זירוז… לפי דרכנו למדנו שאין מחזקים אלא המחוזקים ואין מזרזים אלא למזורזים.
רבי שמעון בן יוחי אומר אין צווי בכל מקום אלא חסרון כיס. שנאמר (ויקרא כ"ד ב'): "צַו אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ אֵלֶיךָ שֶׁמֶן זַיִת זָךְ" (במדבר ה' ב') "צַו אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וִישַׁלְּחוּ מִן הַמַּחֲנֶה" (במדבר ל"ה ב') "צַו אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְנָתְנוּ לַלְוִיִּם מִנַּחֲלַת" (במדבר כ"ח ב') "צַו אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם אֶת קָרְבָּנִי לַחְמִי לְאִשַּׁי" – הא אין צווי בכל מקום אלא חסרון כיס חוץ מאחת. ואיזה זה? (במדבר ל"ד ב') "צַו אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם כִּי אַתֶּם בָּאִים אֶל הָאָרֶץ כְּנָעַן" – תזרזם לענין חילוק הארץ.
רבי ישמעאל סבור שאפיונה של המצוה הוא קביעותה. אם הלכה נגזרת מהשורש ה.ל.ך. ואפיונה הוא שינוי והתפתחות הרי המצוות הן החלקים הבלתי משתנים. ניתן לומר שהמצוה היא יסוד הנצח והקבעון שבהלכה. רבי ישמעאל לכאורה מציג את העמדה השמרנית הקלאסית ביחס להלכה. אולם מה שהופך את עמדתו לעמדה לא שמרנית היא נדירותה של "המצוה" בכלל הוראותיה של ההלכה. לגישתו מעט מאוד קבוע בה להווה ולדורות.
עמדה מעניינת במיוחד בעיני יש לרבי שמעון בר יוחאי. הוא מציג את המצווה כתשתית הכלכלית של התורה, ובלשונו – "חסרון כיס". ברי מהדוגמאות שאין הכוונה לכל מצוה הדורשת השקעה כלכלית שהרי כמעט כל מצוה דורשת זאת. מספר תורה ועד נרות חנוכה – מצוות עולות כסף. ברי שהכוונה היא מצוות שיוצרות את התשתית הכלכלית של החברה – ההרחקה אל מחוץ למחנה של הטמאים והמצורעים, מחייבת תשתית כלכלית למחנות השונים. החזקת המקדש, הקרבנות, הכהנים והלוויים על נחלותיהם וזכויותיהם הכלכליות מחייבת תשתית כלכלית ומכוננת כזו. בעניין זה ארשה לעצמי לחלוק על הרשב"י: גם חלוקת הארץ, ואולי בעיקר חלוקת הארץ היא "חסרון כיס". כולנו מכירים באופן אישי את המשמעות הכלכלית הכבדה של רכישת דירה ועד כמה מקום מגורינו קובע את השתייכותנו החברתית ובד"כ גם את מקום עבודתנו והתפתחותנו המקצועית. אבל הדברים חריפים יותר כשמדובר על הקצאת קרקעות לאומית. המאבקים בעניין הקצאת הקרקעות בים המלח ולחברות הגז, מפעלי קק"ל, הבג"ץ של הקשת המזרחית בעניין הקצאת האדמות לקיבוצים, הפער בין הקצאת קרקעות ליישובים ערביים ויהודיים ועוד ועוד. אין תשתית כלכלית יותר בסיסית מחלוקת נחלות. המצוה היא הבניה כלכלית של חברה.
אבל היום אני מבקשת לעסוק בעיקר בעמדתו של רבי יהודה שטוען שהמצווה היא בכלל לא ציווי אלא ביטוי אלהי של מה שאנו מבקשים ממילא – "זירוז למזורזין". ניתן לפרש את רבי יהודה כחולק על בסיס הקביעות והחיוב שבמצוה. לפי פרשנות זו המצווה משקפת דווקא את המנהג, את רוח העם אמונתו ואורחות חייו בפועל. פרשנות ברוח הפוזיטיביזם ההיסטורי מבית מדרשו של זכריה פרנקל שניתן למצוא לה הד בולט גם במשנת הראי"ה קוק. בבחינת (פסחים ס"ו א') "הנח להן לישראל: אם אין נביאים הן – בני נביאים הן". זו פרשנות ברוח הרומנטיקה הגרמנית המדגישה את הציבור ואת כלל האומה. אבל נדמה לי שהפרשן המעניין ביותר של רבי יהודה הוא פרנץ רוזנצווייג שמפרש את רבי יהודה ברוח אקזיסטנציאליסטית, שככזו עוסקת בעיקר בעניינו של הפרט. בכוכב הגאולה הוא כותב את דבריו המפורסמים אודות המצוות (בפרק "החוק והמצוה"):
המצווה היא… הווה טהור. אם גם כל מצווה שבעולם… היתה יכולה להיות גם חוק, מצווה אחת זאת, מצוות האהבה (="ואהבת את ה' אלוהיך"), אינה עשויה כל-עיקר להיות חוק… לפיכך, מהיותה המצווה הטהורה היחידה, הרי היא עליונה לכל המצוות… אף כל שאר הציוויים, שאלמלא כך ומבחינה חיצונית יכלו להיות גם חוקים, נעשים מצוות גם הם… הכל נהפך לקיומה של המצווה האחת היחידה: לאהוב אותו.
הוא מדגיש בהבהירו את המצווה, ואת ההתגלות שבה:
מה ששומע האדם בלבבו כלשון אדם שלו (כחיוב שהוא אינו יכול להתכחש לו), הוא הדבר היוצא מפי האלוהים.
וב"נהריים" הוא מבהיר:
צריך שההלכה שוב תהיה מִצְווה… תהיה שוב חוקת היום הזה, שבלעדי כך אין משמעות להיותה 'חוקת עולם'… אפילו ירצה האדם לעשות את 'כל' מה שבעשייה, עדיין לא קיים את ההלכה בעשייה-מרצון זו עד כדי כך שההלכה תהיה לו למצווה; למצווה שהוא מוכרח לקיימה מפני שאינו יכול שלא לקיימה.
רוזנצווייג מעניק את מלא המשמעות לדברי רבי יהודה "אין מחזקים אלא המחוזקים ואין מזרזים אלא למזורזים". המצווה היא המעשה שאיני יכולה שלא לעשות אותו. אני מחוייבת אליו מכח אהבת ה' שבתוכי. ככזו היא בהכרח אותנטית ובהכרח התגלות ככל מפגש שבין אוהבים. אם המצווה הופכת לחוק, אם היא דורשת התגברות על יצריי ורצונותיי, היא מפסיקה להיות הבעת אהבה. במובן זה היא מאבדת כל ערך דתי. היא חדלה להיות התגלות. (זה לא אומר שאין לה חשיבות אחרת, או שהיא אינה יכולה בתנאים מסויימים להפוך למובן מאליו שהוא תוכן האהבה, כמו מעשי היום יום בזוגיות ארוכת שנים, אבל ככלל הוא מזלזל בעובדה שהמצוות הפכו חוקים). בכל הגישות המצווה היא היא תוכנה המרכזי של היהדות. זו עמדתה של היהדות ביחס להלכה מקדמת דנא. חיים יהודיים תמיד היו אורח חיים קונקרטי בעל מאפיינים ייחודיים. לכן המחלוקת בדבר המצווה היא מחלוקת אודות מהותה של היהדות. לגישת רבי ישמעאל מהותה של היהדות היא עוגנים הלכתיים נצחיים המחייבים תמיד. לגישת רבי שמעון בר יוחאי היהדות היא הקמת מבנה חברתי כלכלי בעל מאפיינים יהודיים. לגישת רבי יהודה בן בתירא היהדות היא המנהגים שאנו מזורזים עליהם וחזקים בהם. אורח החיים שאנו תופסים אותו כבסיס יהדותנו בין באופן כללי כחברה כגישת פרנקל, ובין על ידי כל יחיד כגישת רוזנצווייג.
שבת של שלום ומצווה.
למעוניינים: עוד על גישת רוזנצווייג למצוות על מתחיה הפנימיים במאמר מצויין (בעיני) של אביעזר כהן: ההלכה 'עדין לא' ו'בכל דרכיך דעהו' – בין רוזנצווייג, בובר ומורי החסידות.
