בברכת יעקב ממשיל יעקב את יהודה (בראשית, מ"ט ט'):

גּוּר אַרְיֵה יְהוּדָה 

על כך מעיר המדרש (בראשית רבה, צ"ח ז'):

מלמד שנתן לו גבורה של ארי וחוצפה של גוריו.

בהומור ניתן לומר שכל תדמית הצבר הישראלי מקופלת במדרש הזה.

ברצינות הייתי מוסיפה שגבורת המבוגרים שונה במהותה מהגבורה של ילדים. לאחרונים יש ממד של חוצפה שמשמעה האמיתי הוא מרידה בסדר המציאות הקיים. לראשונים ממד של ניהול סדר המציאות. של הנהגה.

יהודה מייצג את ההנהגה האידיאלית, שכן לפי המסורת המקראית זרעו (באמצעות בית דוד) אמור  להיות השליט הנצחי, כמתואר בברכת יעקב (בראשית מ"ט ב'):

לֹא יָסוּר שֵׁבֶט מִיהוּדָה וּמְחֹקֵק מִבֵּין רַגְלָיו.

האידיאה שמציב המדרש ליהודה, כאדם וכשלטון היא לאזן בין השניים. בין חוצפה לגבורה. בין סמכותיות למרדנות ושינוי. נדמה לי שהמדרש הזה מציב אתגר מיוחד בפני היהדות הליברלית לגווניה. מתי אנו זקוקים לסמכותיות המסורת? מתי לתסיסה שתביא שינוי? מה המפתחות בהם אנו משתמשים כדי לבחור בין השניים?

במילים אחרות: במה מאמין יהודה "שלנו". בדגש על כך שכולנו "יהודים" – בניו וממשיכיו של יהודה.

שבת של שלום מסורת ותיקון.