כידוע הסיום של ספר מבטא את מה שרצה הסופר להגיד "בשורה התחתונה". "השורה התחתונה" של התורה היא ברכות משה. בפתיחה לברכות מופיע אחד הפסוקים האהובים עלי בתורה (דברים ל"ג ד'):
תּוֹרָה צִוָּה לָנוּ מֹשֶׁה מוֹרָשָׁה קְהִלַּת יַעֲקֹב.
הפסוק הזה מגדיר את התורה. מהי המורשת של "קהילת יעקב"? התורה שציווה לנו משה. ומצידה השני של המשוואה: מה ציוה לנו משה? מורשת משותפת. ההבנה הזו מוצגת בחדות (ובאופן משעשע במיוחד) במדרש (ויקרא רבה, צ"ו, ט' – בתרגום):
מעשה ברבי ינאי שהיה מהלך בדרך וראה אדם אחד שהיה משופע ביותר (=עשיר)
אמר לו: ישגיח רבי להתקבל אצלנו?
אמר לו: כן.
הכניסו לביתו האכילו והשקהו.
בדקו במקרא ולא מצאו.
במשנה ולא מצאו.
באגדה ולא מצאו.
בתלמוד ולא מצאו.
אמר לו (רבי ינאי לעשיר) טול וברך.
אמר לו (העשיר לרבי ינאי) יברך ינאי בביתו.
אמר לו (רבי ינאי): יכול אתה לומר מה שאני אומר לך?
אמר לו (העשיר): כן.
אמר לו: אמור "אכל הכלב פתו של ינאי"
…
אמר לו (העשיר): פעם אחת הייתי עובר לפני בית ספר ושמעתי קול תינוקות (=ילדים) שאומרים "תורה צוה לנו משה מורשה קהלת יעקב".
מורשה קהלת ינאי לא כתוב כאן אלא קהלת יעקב…
רבי ינאי מוצא את עצמו סועד (או אפילו מאכיל) אדם שלא יודע תורה ומצוות. הוא אינו יודע אפילו לברך על הלחם. מעין חילוני קיצוני בור ועם הארץ שלדעת רבי ינאי אין לו כל קשר למורשת. רבי ינאי קורא לו כלב. התשובה של הסועד: התורה היא לא שלך. היא שלנו. היא לא המורשת של קהילת ינאי. אגב, סוף הסיפור מגלה שהעשיר הזה עסוק כל ימיו בהשכנת שלום בין אנשים.
אבל משה רבנו יודע שזו רק דרך אחת להבין את התורה. זו הדרך המרכזית. הכוללת. אבל לשבטים שונים יש הבנות שונות מהי התורה. או ליתר דיוק מהי המורשת של קהילת יעקב ואיך היא נוצרת. כך למשל שבט לוי מבין זאת בדרכו של רבי ינאי ועוד בהקצנה (דברים ל"ד ט'):
הָאֹמֵר לְאָבִיו וּלְאִמּוֹ לֹא רְאִיתִיו וְאֶת אֶחָיו לֹא הִכִּיר וְאֶת בָּנָיו לֹא יָדָע .
בני לוי הם מלמדי התורה ומתרכזים בפולחנה המקדשי. הם מוכנים להתנכר גם להוריהם לאחיהם ואפילו לבניהם אם אלו סוטים מדרך התורה הזו. ליוסף יש תרומה אחרת למורשת של קהילת יעקב (שם פס' י"ג-י"ז) :
מְבֹרֶכֶת ה' אַרְצוֹ מִמֶּגֶד שָׁמַיִם מִטָּל וּמִתְּהוֹם רֹבֶצֶת תָּחַת. וּמִמֶּגֶד תְּבוּאֹת… קַרְנֵי רְאֵם קַרְנָיו, בָּהֶם עַמִּים יְנַגַּח יַחְדָּו אַפְסֵי אָרֶץ; וְהֵם רִבְבוֹת אֶפְרַיִם, וְהֵם אַלְפֵי מְנַשֶּׁה.
התורה של יוסף מבוססת על עושר הארץ ותנובתה, שמשפיעים על הדמוגרפיה של השבט. זהו שבט עצום בגודלו. משה מכיר בכך שזה נותן ליוסף עוצמה מיוחדת. מבטיח את קיומה של מורשת יעקב דמוגרפית וכלכלית וממילא גם צבאית. כך כל שבט ושבט. בנימין שקשור לאל באורח מיסטי ממש ומנכיח אותו. גד משמש כשומר החוק והמשפט, בני שבט דן הם הלוחמים, בני יהודה המנהיגים ועוד. "בשורה התחתונה" התורה לא בוחרת לצוות לנו מותר ואסור (על אף שחלקים גדולים ממנה עסוקים בכך) ואפילו לא נרטיב לאומי (על אף שחלקים גדולים ממנה עסוקים גם בכך). בסיומה של התורה היא מבקשת מאיתנו לשמור על זהות משותפת ורציפות לכל אורך ההיסטוריה. היא מבהירה לנו שבשביל זה נזדקק לשבטים שונים ותפיסה מורכבת מאוד של הזהות שלנו ואופן שמירתה.
לו היה מגיע אלי הגר שהגיע להלל ושמאי ומבקש ממני ללמד אותו את כל התורה כולה על רגל אחת (שבת ל"א א') הייתי מלמדת אותו:
תּוֹרָה צִוָּה לָנוּ מֹשֶׁה מוֹרָשָׁה קְהִלַּת יַעֲקֹב.
(לפרשנות נוספת על הפסוק במאמר מתורת האבות לתורה חדשה.)
