הפטרת הנחמה לפרשת כי תצא  מסתיימת בפסוק (ישעיהו נ"ד י'):

כִּי הֶהָרִים יָמוּשׁוּ וְהַגְּבָעוֹת תְּמוּטֶנָה וְחַסְדִּי מֵאִתֵּךְ לֹא יָמוּשׁ וּבְרִית שְׁלוֹמִי לֹא תָמוּט אָמַר מְרַחֲמֵךְ ה'.

המדרש (ירושלמי, סנהדרין י' א') על הפסוק הזה דורש כך (מדרש ארוך אבל מבטיחה ששווה במיוחד):

עד איכן היתה זכות אבות קיימת?

רבי תנחומא אמר לה בשם רבי חייה רבה בר נחמן אמר לה בשם רבי ברכיה. רבי חלבו בשם רבי בא בר זבדא: עד (המלך) יואחז  (814-800 לפנה"ס). (נלמד מהפסוק הזה, מלכים ב' י"ג כ"ג): "וַיָּחָן ה' אֹתָם וַיְרַחֲמֵם וַיִּפֶן אֲלֵיהֶם לְמַעַן בְּרִיתוֹ אֶת אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב וְלֹא אָבָה הַשְׁחִיתָם וְלֹא הִשְׁלִיכָם מֵעַל פָּנָיו עַד עָתָּה" עד עתה – עד אותו השעה זכות אבות קיימת.

שמואל אמר עד הושע (ככל הנראה תחילת / אמצע המאה ה8 לפנה"ס).  (נלמד מהפס' בהושע ב' י"ב:) "וְעַתָּה אֲגַלֶּה אֶת נַבְלֻתָהּ לְעֵינֵי מְאַהֲבֶיהָ וְאִישׁ לֹא יַצִּילֶנָּה מִיָּדִי"… (כאן נפנה המדרש להוכיח באמצעות פסוקים שכל אחד מהאבות נקרא "איש".)

רבי יהושע בן לוי אמר: עד אליהו (תחילת המאה ה-9 לפנה"ס). (לפי הפסוק, מלכים א' י"ח ל"ו):  "וַיְהִי בַּעֲלוֹת הַמִּנְחָה וַיִּגַּשׁ אֵלִיָּהוּ הַנָּבִיא וַיֹּאמַר ה' אֱלֹהֵי אַבְרָהָם יִצְחָק וְיִשְׂרָאֵל הַיּוֹם יִוָּדַע כִּי אַתָּה אֱלֹהִים בְּיִשְׂרָאֵל וַאֲנִי עַבְדֶּךָ וּבִדְבָרְךָ עָשִׂיתִי אֵת כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה".

רבי יודן אמר עד חזקיהו (סוף המאה ה8 תחילת המאה ה7 לפה"ס) (לפי הפסוק, ישעיהו ט' ה'-ו'): "כִּי יֶלֶד יֻלַּד לָנוּ בֵּן נִתַּן לָנוּ וַתְּהִי הַמִּשְׂרָה עַל שִׁכְמוֹ וַיִּקְרָא שְׁמוֹ פֶּלֶא יוֹעֵץ אֵל גִּבּוֹר אֲבִי עַד שַׂר שָׁלוֹם. לְמַרְבֵּה הַמִּשְׂרָה וּלְשָׁלוֹם אֵין קֵץ עַל כִּסֵּא דָוִד וְעַל מַמְלַכְתּוֹ לְהָכִין אֹתָהּ וּלְסַעֲדָהּ בְּמִשְׁפָּט וּבִצְדָקָה מֵעַתָּה וְעַד עוֹלָם קִנְאַת ה' צְבָאוֹת תַּעֲשֶׂה זֹּאת"…

אמר רבי אמוּטֶנָה". "כִּי הֶהָרִים יָמוּשׁוּ"  – זה זכות אבות. "וְהַגְּבָעוֹת תְּמוּטֶנָה" זו זכות אמהות. מיכן והילך "וְחַסְדִּי מֵאִתֵּךְ לֹא יָמוּשׁ וּבְרִית שְׁלוֹמִי לֹא תָמוּט אָמַר מְרַחֲמֵךְ ה'".

המדרש הזה כולו תמיהות. ראשית, מהי בכלל השאלה ששואל המדרש? מה זה אומר "זכות אבות"? מדוע היא מוגבלת ומה משמעות קיומה או אי קיומה? שנית, כיצד דורשים חז"ל שזכות האבות הסתיימה בניגוד לפסוק מפורש בתורה שמבטיח שעד אחרית הימים, דהיינו עד קץ ההיסטוריה, אלהים לא ישכח את ברית אבותינו? השאלה הזו קשה במיוחד כשרובם של מדרשי הפסוקים נראים מאולצים ממש. שלישית, אם הפסוק המבטיח שזכות האבות קיימת לעד הוא תשובה ניצחת לכל העמדות האחרות המובאות לפניו, ואכן עורך המדרש לכאורה נותן לו את זכות "המילה האחרונה" מדוע יש להדריך את עם ישראל מה לעשות כשזכות האבות והאימהות מטה והתמוטטה? ורביעית מדוע דווקא החסד הוא התרופה? מה בכלל משמעות החסד בהקשר הזה?

****

אני מבקשת להציע שעומק שאלת זכות האבות הוא עומק שאלת הרציפות התרבותית והדתית של עם ישראל. האם אנו ממשיכי דרכם הרציפים של אבותינו ואימותינו?

בקטע הראשון של המדרש טוענות מסורות רבות  שהרציפות נמשכה עד יואחז מלך ישראל, שנחשב אחד ממלכי ישראל הרשעים.

המדרש השני, שתולה את סיום זכות האבות בחזקיהו המלך מתכתב ישירות עם אותו רעיון אולם מייחס את סיום הזכות דווקא למלך האהוב ביותר על חז"ל – חזקיהו. המלך שלגישת חז"ל היה ראוי להיות המשיח, והמדרש מצטט פסוק שהתפרש במסורת כמצביע על המשיח.

שני המדרשים סבורים שמלוכה מתחילה פרק חדש בתולדות המסורת, ולכן היא אינה יכולה להישען על זכות האבות. מדרש אחד טוען שקטיעת האתוס הקודם היא תוצר של רשעות הממלכה, ואילו המדרש השני טוען שקטיעת האתוס הקודם היא דווקא תוצר של חוסנה והצלחתה של הממלכה. שני המדרשים מצביעים על משהו שכל ישראלי בימינו יודע באופן בלתי אמצעי: הקמת מדינה יוצרת אתוס לאומי חדש.

לעומת זאת שני המדרשים האמצעיים טוענים לקטיעת האתוס של זכות האבות דווקא בשל הנבואה. המדרש הראשון מייחס את סיומה של זכות האבות להושע, אחד מנביאי הכתב הראשונים. השני טוען שכבר בתקופת הנבואה הקדומה נקטעה זכות האבות. רבות נכתב על ההבדל בין הנבואה הקדומה שעיקרה נבואה שמגלה את ה' בחוויה אקסטטית ובניסים לבין נביאי הכתב שעיקר המסר שלהם חברתי ופוליטי. הגיונו של המדרש שטוען שנביאי הכתב קוטעים את רצף המסורת טמון בפער הניכר שבין תפיסת נביאי הכתב לתפיסת התורה (ראו למשל כאן) . הנביאים באמת יוצרים אתוס דתי חדש. לדעת הדרשן הזה זו הסיבה המרכזית לקטיעת מסורת האבות. לא התמורה הפוליטית אלא התמורה הדתית.

מי שסבור שכבר הנבואה הקדומה קוטעת את רצף המסורת מסכים שהשבר ברציפות הוא שבר דתי ולא פוליטי אבל הוא מתעניין בעיקר במיסוד הדתי. המלוכה והכהונה שומרות על רצף שושלתי שמיוחס עד לאבות. לעומת זאת הנביאים הם מנהיגות דתית רוחנית שאין לה שושלת. היא שואבת את כוחה והנהגתה מכח טענתה להתגלות ישירה בהווה. התגלות אישית ישירה בהכרח משנה עמוקות את המורשת העתיקה.

כשאוספים את כל המדרשים הללו יחד עולה מהם טענה חזקה לפיה לא ניתן לדבר על רציפות מסורתית כשישנם שינויים פוליטיים ודתיים כבירים. כל מי שיעיין בטקסטים יהודיים מתקופות שונות יווכח על נקלה שהמדרש צודק. גם כשהטקסטים טוענים למחויבות לעבר, הם משקפים תמורות קיצוניות בתפיסת הזהות היהודית. בשאלה מהי בכלל יהדות.

ועם זאת, כבר לפחות 2,000 שנה אנו מתפללים לאלהי אבותינו ואימותינו. אנו מבטאים את אמונתנו שאנו תולדותיהם וממשיכי דרכם של אבותינו, שאנחנו לא שכחנו את ברית אבותינו וממילא אלהינו כפי שאנו תופסים אותו לא שכח אותה, שאכן זכות האבות לעולם קיימת.

כאן אנו חוזרים לסיומו של המדרש ולהפטרת כי תצא: 

רבי יודן בר חנן בשם רבי ברכיה: אמר הקב"ה לישראל: בני, אם ראיתם זכות אבות שמטה וזכות אמהות שנתמוטטה לכו והידבקו בחסד. מה טעמא? (מה הטעם?, לפי הפסוק בישעיהו נ"ד י':) "כִּי הֶהָרִים יָמוּשׁוּ וְהַגְּבָעוֹת תְּמוּטֶנָה". "כִּי הֶהָרִים יָמוּשׁוּ"  – זה זכות אבות. "וְהַגְּבָעוֹת תְּמוּטֶנָה" זו זכות אמהות. מיכן והילך "וְחַסְדִּי מֵאִתֵּךְ לֹא יָמוּשׁ וּבְרִית שְׁלוֹמִי לֹא תָמוּט אָמַר מְרַחֲמֵךְ ה"'.

ההפטרה  (ישעיה נ"ד א'-י') עוסקת בנחמה אחרי תמורות פוליטיות קיצוניות. היא מתארת גלות שממה וחורבן וכנגדם קיבוץ גלויות, התיישבות, והתרחבות. כפי שראינו במדרשים תמורות כאלו בהכרח משנות את רצף המסורת. תמורות קיצוניות יוצרות תחושה שזכות האבות מטה וזכות האימהות נתמוטטה. רובנו שאנו דור ראשון עד רביעי לקיבוץ גלויות מכירים זאת היטב מהמשפחות שלנו. כיצד תורת ההורים הפכה זרה לתורת הבנים מעצם הנסיבות הפוליטיות והדתיות שהשתנו בקיצוניות. אבל כשמסתכלים על ההיסטוריה ממעוף הציפור ישנה תודעת רצף. העובדה שאנו בניה ובנותיה של תודעת רצף תרבותית החל מהאבות ועד ימינו אלה היא לא פחות מנס. אי אפשר שלא לחוש בה חסד מיוחד שאין תרבות שזכתה לה בתוך היסטוריה כל כך מערערת זהות. לעמים מעטים יש תרבות רציפה של אלפי שנים. למיטב ידיעתי אף לא אחד מהעמים הללו גלה מארצו, חי בתוך ותחת מאות תרבויות זרות, הושפע מהן, ועדיין שמר על תודעה של רצף תרבותי. ההיסטוריה היהודית באמת מתאימה לטענת הפסוק "כִּי הֶהָרִים יָמוּשׁוּ וְהַגְּבָעוֹת תְּמוּטֶנָה. וְחַסְדִּי מֵאִתֵּךְ לֹא יָמוּשׁ".

עורך המדרשים בירושלמי טוען לתודעה כפולה. הוא טוען שכמו ההבטחה בספר דברים אכן זכות האבות לעולם קיימת. יש לנו רצף תרבותי מאז האבות. אולם בד בבד ההיסטוריה היהודית אינה רציפה משום שהיא עברה מהפכים היסטוריים דתיים פוליטיים ותרבותיים קיצוניים. איננו עומדים על זכות האבות כי אנחנו בכלל לא מכירים את האמונה שלהם. וודאי שלא חיים אותה.  כשאנו חווים את התמורות ההיסטוריות אנו נוכחים שמורשת אבותינו הוטתה ומורשת אמותינו נתמוטטה. או אז מבקשים מאיתנו ההפטרה והמדרש להסתכל על מכלול ההיסטוריה. להחזיק את תודעת הרצף. לכן יכול המדרש לסתור פסוק מפורש בתורה. משום שהוא אינו מתנגד לו אלא מציע תודעה מקבילה. האפשרות לחיות בתודעה מקבילה היא עצמה חסד האלהים בו עוסק המדרש.

לכבוד השבת החמישית של הנחמה ההפטרה מציעה לנו את חסד הבטחון שבמורשת איתנה גם בתקופות של הטיות והתמוטטויות. מבלי להתכחש לתמורות ולמהפכנותן. זכות האבות תמה מזמן ולא תמה מעולם גם יחד.

שבת של שלום וחסד.