הקריאה בתורה בשבת חול המועד היא מספר שמות פרקים ל"ג – ל"ד. בקריאת התורה שלושה נושאים שנראים לגמרי לא קשורים אחד לשני ובכל זאת מופיעים בתורה ברצף. הנושא הראשון הוא רצונו של משה לראות את אלהים (סיפור המכונה "נקרת הצור" על שם מקום המפגש). אלהים עונה לו (שמות ל"ג כ'):
כִּי לֹא יִרְאַנִי הָאָדָם וָחָי.
אבל מסכים שמשה יראה את אחוריו.
הנושא השני הוא כתיבת לוחות הברית השניים אחרי שמשה שבר את לוחות הברית הראשונים. והנושא השלישי הוא הציווי הראשון של התורה על החגים. התורה מצווה שם לא לעבוד עבודה זרה ולחגוג את החגים.
ברור מדוע נבחר הנושא השלישי לקריאת התורה בשבת חול המועד אולם על פניו תחילת הקריאה, דהיינו שני הנושאים הראשונים, לא רלוונטיים לחג. הפסוק לאחר קטע הקריאה מסכם את קובץ הציוויים הקטן בעניין החגים כך (שמות ל"ד כ"ז):
וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה: כְּתָב לְךָ אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה, כִּי עַל פִּי הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה כָּרַתִּי אִתְּךָ בְּרִית וְאֶת יִשְׂרָאֵל.
פשט הכתוב הוא שמשה צריך לכתוב על לוחות הברית השניים את הציוויים כנגד עבודה זרה ועל שמירת החגים כי זו עיקר הברית. על כך מעיר המדרש (בבלי, נדרים, ל"ב א'):
גדולה מילה ששקולה כנגד כל המצות שבתורה שנאמר: כִּי עַל פִּי הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה (כָּרַתִּי אִתְּךָ בְּרִית) וְגו'.
התלמוד קורא את המילה ברית כאילו מדובר על ברית מילה, על אף שמצוות מילה כלל לא נזכרת בענייננו. ועל אף שכמה וכמה מצוות בתורה נתפסות כברית. נדמה לי שמה שמעסיק את המדרש הוא מה שמעסיק את חכמים בבוחרם את קטע הקריאה לחג. עצם הבחירה היכן להתחיל והיכן להפסיק לקרוא בחג היא מדרש, וככל מדרש היא יוצרת מסר לגבי עניינו של הקטע הנבחר והקשרו לחג. את שני הדרשנים מעניינת בעיני השאלה מהי התגלות, ושניהם מתבססים על סמיכות העניינים שנראים לכאורה לא קשורים זה לזה.
מי שבחר להתחיל לקרוא בשבת חול המועד מפרשת ניקרת הצור בעצם אומר שענייננו הוא התגלות – האפשרות והרצון לפגוש את אלהים. בבוחרו את הקטע הזה מוצגת ההתגלות במעין הדרגה:
אי אפשר לראות את פני אלהים!
משה רבנו ראה את אלהים מאחוריו (מה שזה לא אומר).
חלקנו (בעיקר אלו מאיתנו בעלי הנטיה האינטלקטואלית) נוכל לפגוש את אלהים באמצעות התורה – כתיבת לוחות הברית. אבל דעו לכם תורה עלולה להישבר.
כולנו נוכל לפגוש את אלהים בחוויית החגים.
לפי הקריאה הזו החג הוא התגלות. או לפחות בקשת התגלות.
לעומת זאת הדרשן התלמודי עוד יותר סקפטי. גם הוא מבין שהתורה באמצעות סידור הפרשות עוסקת בהתגלות. אולם לטעמו גם חגים יכולים להישכח, כפי שרואים בתנ"ך שקרה למעשה לכל החגים. הדרשן שקורא את רצף הפרשיות סבור שכדי להבטיח מפגש עם אלהים החגים אינם מספיקים, צריך תזכורת בבשר, בגוף. ממילא ברור למה הפסוק האחרון לא נכנס לקריאת החג על אף שסיום פרשת כי תשא קשור לנושא הציווי על החגים הרבה יותר מסיפור ניקרת הצור, משום שמי שבחר את הקריאה ביקש לסיים בציווי על החגים כעיקרה של האפשרות למפגש עם אלהים.
הקריאה בתורה ממש כמו הגמרא במסכת נדרים מזמינים אותנו לשאול: מה יוצר ברית? האם ומתי אנו פוגשים באלהים? ובמילים אחרות: מהו הדבר המרכזי שיוצר זהות יהודית?
