פרשת חקת מספרת על מגפת נחשים ממיתים שנפסקת באמצעות קמע של נחש מנחושת (במדבר כ"א ה'-ח'):
וַיְדַבֵּר הָעָם בֵּאלֹהִים וּבְמֹשֶׁה לָמָה הֶעֱלִיתֻנוּ מִמִּצְרַיִם לָמוּת בַּמִּדְבָּר?! כִּי אֵין לֶחֶם וְאֵין מַיִם וְנַפְשֵׁנוּ קָצָה בַּלֶּחֶם הַקְּלֹקֵל. וַיְשַׁלַּח ה' בָּעָם אֵת הַנְּחָשִׁים הַשְּׂרָפִים וַיְנַשְּׁכוּ אֶת הָעָם וַיָּמָת עַם רָב מִיִּשְׂרָאֵל. וַיָּבֹא הָעָם אֶל מֹשֶׁה וַיֹּאמְרוּ: חָטָאנוּ כִּי דִבַּרְנוּ בַה' וָבָךְ! הִתְפַּלֵּל אֶל ה' וְיָסֵר מֵעָלֵינוּ אֶת הַנָּחָשׁ. וַיִּתְפַּלֵּל מֹשֶׁה בְּעַד הָעָם. וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה: עֲשֵׂה לְךָ שָׂרָף וְשִׂים אֹתוֹ עַל נֵס וְהָיָה כָּל הַנָּשׁוּךְ וְרָאָה אֹתוֹ וָחָי.
על כך מעירה המשנה (ראש השנה ג' ח'):
וכי נחש ממית או נחש מחיה?! אלא בזמן שישראל מסתכלין כלפי מעלה ומשעבדין את לבם לאביהם שבשמים – היו מתרפאין, ואם לאו – היו נימוקין.
מילא שהמדרש שואל איך עובד קמיע הוא נחש הנחושת, ומסביר שזה באמצעות אמונה. אבל למה שואל המדרש על מגיפת הנחשים עצמה, על הנחש הממית? הרי חוק טבע הוא שנחש ארסי ממית – את המאמין ואת שאינו מאמין. נחש ממית הוא לכאורה חלק מהמציאות האובייקטיבית. אלא שכבני אדם אנו נוטים לייחס משמעות גם לעובדות "האובייקטיביות" – לחיים כמו למוות. אנו נוטים לומר בשמחה "איזה נס" כשקורה לנו משהו טוב במיוחד. אנחנו נוטים לשאול את עצמנו "למה זה קרה לי" כשאנו מתמודדים עם דברים קשים כמו מחלות או מוות או שאר עובדות חיים אובייקטיביות.
המדרש קורא לנו לשים לב למערכת האמונות שמנחה אותנו בטוב וברע. מחד להיות ספקנים כלפי מערכת האמונות שלנו. לשאול את עצמנו שוב ושוב "וכי נחש ממית או נחש מחיה?" ומנגד להשתמש בנטייתנו הטבעית להעניק משמעות למציאות שלנו על מנת ליצור לעצמנו חיים מלאי משמעות. המדרש קורא לנו לחשוב, כיצד אנחנו יכולים להעניק משמעות "לנחשים" הפוגעים בנו.
