פרשת משפטים נפתחת בחוק המהפכני המגביל את העבדות (שמות כ"א א'-ב'):

וְאֵלֶּה הַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר תָּשִׂים לִפְנֵיהֶם:  כִּי תִקְנֶה עֶבֶד עִבְרִי שֵׁשׁ שָׁנִים יַעֲבֹד וּבַשְּׁבִעִית יֵצֵא לַחָפְשִׁי חִנָּם.

בהתאמה עוסקת ההפטרה בברית שחרור העבדים שהופרה בתקופת ירמיהו הנביא (ירמיהו פרק ל"ד).

הימים הם ימי המצור הבבלי על ירושלים בתקופת צדקיהו. מרבית הרי יהודה כבר נחרבו. אנחנו אחרי שני מסעות כיבוש והגליה. תושבי ירושלים נצורים והחגורה הולכת ומתהדקת. לפתע הצבא המצרי יוצא למלחמה כנגד הבבלים, חיל המצב הבבלי עוזב את ירושלים והולך להילחם במצרים – העם נושם לרווחה. אבל חיל המצב הבבלי חוזר וכובש את ירושלים. הסוף ידוע – בשנת 586 לפנה"ס נחרב בית המקדש הראשון והעם יוצא לגלות. במהלך האירועים האלה תושבי ירושלים מצטופפים בבית המקדש ושם בבית ה' ובשם ה' כורתים ברית לשחרר את עבדיהם כמצוות התורה (ירמיהו ל"ד ח'-י'):

הַדָּבָר אֲשֶׁר הָיָה אֶל יִרְמְיָהוּ מֵאֵת ה', אַחֲרֵי כְּרֹת הַמֶּלֶךְ צִדְקִיָּהוּ בְּרִית אֶת כָּל הָעָם אֲשֶׁר בִּירוּשָׁלִַם לִקְרֹא לָהֶם דְּרוֹר. לְשַׁלַּח אִישׁ אֶת עַבְדּוֹ וְאִישׁ אֶת שִׁפְחָתוֹ הָעִבְרִי וְהָעִבְרִיָּה חָפְשִׁים:  לְבִלְתִּי עֲבָד בָּם בִּיהוּדִי אָחִיהוּ אִישׁ. וַיִּשְׁמְעוּ כָל הַשָּׂרִים וְכָל הָעָם אֲשֶׁר בָּאוּ בַבְּרִית לְשַׁלַּח אִישׁ אֶת עַבְדּוֹ וְאִישׁ אֶת שִׁפְחָתוֹ חָפְשִׁים לְבִלְתִּי עֲבָד בָּם עוֹד; וַיִּשְׁמְעוּ וַיְשַׁלֵּחוּ.

הסברים רבים ניתנו לרקע הריאלי לברית שחרור העבדים: פרופ' יואל הופמן סבור שהברית נערכה תוך כדי המצור: ירושלים נצורה, שדותיה שוממים והנצורים אינם יכולים לטפל בהם, וכך הופכים העבדים נטל על אדוניהם. מנגד המלחמה זוקקת פועלים לביצור העיר ותיקון נזקי המצור. צדקיהו זקוק לשכירים. עבדים משוחררים מבקשי עבודה הם בדיוק כח העבודה שהוא צריך. אולם ירמיהו לא מציג את הברית כך. ירמיהו מציג אותה כניסיון שיקום של העיר ושל הממלכה. היאחזות במצוות התורה כחלק מהניסיון למנוע את נפילת הממלכה. אלא שהירושלמים בוגדים בברית. הם מחללים את שם ה' שנשאו לשווא (ירמיהו ל"ד ט"ז) וכובשים לעצמם את העבדים חזרה לקניינם האישי (שם פס' י"א):

וַיָּשׁוּבוּ אַחֲרֵי כֵן וַיָּשִׁבוּ אֶת הָעֲבָדִים וְאֶת הַשְּׁפָחוֹת אֲשֶׁר שִׁלְּחוּ חָפְשִׁים וַיִּכְבְּשׁוּם לַעֲבָדִים וְלִשְׁפָחוֹת.

כאן חוברות 2 שאלות: 

הראשונה, מדוע הברית המתוארת בפרשת משפטים וכוללת עשרות מצוות ואיסורים לרבות שבת, חגים, ופחות או יותר את כל בסיס המשפט העברי פותחת דווקא בחוק שחרור העבדים?

השניה, מדוע סבורים צדקיהו וירמיהו שמה שיכול להציל את העם מחורבן היא דווקא מצוות שחרור העבדים?

במדרש התנאי העתיק (מכילתא דרשב"י ל"א ו') אנחנו מוצאים:

גדולה שבת שהיא אחד מעשרה דברים שנאמר בהן ברית: הקשת… המילה… השבת… [איסור] עבודה זרה… ותלמוד תורה… שחרור עבדים שנאמר (ירמיה ל"ד י"ג) "אנכי כרתי ברית את אבותיכם מקץ שבע שנים תשלחו איש את אחיו העברי". הכהונה… הלויה… מלכות בית דוד… ארץ ישראל…"

מבט חטוף ברשימה הזו יראה שהיא פותחת בהבטחת קיום העולם שבברית הקשת, עוברת דרך המצוות היסודיות של היהדות שהופכות אותה לתרבות נבדלת (שבת, מילה, איסור עבודה זרה וחובת תלמוד תורה). ממשיכה למיסוד היהודי (מלוכה, כהונה ולוויה) ומסתיימת בקשר למולדת. מאוד ברור מדוע המדרש סבור שהמצוות הכלולות בה הן מצוות מרכזיות במיוחד ומהוות בסיס לקיום היהודי. אבל קל גם לשים לב שלמעט ברית שחרור העבדים אין ברשימה הזו שום מצווה של "בין אדם לחברו" – לא שמיטה, לא יובל, לא צדקה, לא "וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ" – מצוות שלכאורה מבססות את אופי הקהילתיות היהודית הרבה יותר משחרור עבדים, ונוגעות לכל העם ולא רק לעשירים היכולים להרשות לעצמם עבדים ולעבדים עצמם.

אני מבקשת להביא שתי תשובות. האחת משקפת את האתוס של התורה והשניה את הפרגמטיזם החברתי.

פרשת משפטים היא גירסה חלופית, שמביא ספר שמות לברית שנכרתה בסיני. הגירסה הראשונה והמפורסמת ביותר שקראנו בפרשת יתרו מתארת את ההתגלות בענני עשן וקול שופר שבמהלכה משמיע האל את עשרת הדיברות. פרשת משפטים מספרת על ברית הרבה פחות מרשימה חיצונית אבל הרבה יותר מעמיקה במובן מסויים. ברית שבאמת כוללת את מירב מרכיבי הזהות היהודית והמוסר החברתי של התורה. עשרת הדיברות פותחות כידוע ב"אָנֹכִי ה' אֱלֹהֶיךָ אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים" פרשת משפטים פותחת ב"כִּי תִקְנֶה עֶבֶד.. יֵצֵא לַחָפְשִׁי חִנָּם "

באמצעות ההקבלה בין הפתיחות התורה מבקשת לומר שכל תיאור של ברית סיני, מבוסס על חירות. התיאור המפעים והפומפוזי מבוסס על חירות לאומית, על חירות ביד האל. התיאור הצנוע והמשפטי מבוסס על חירות שמעניק המשפט, על הגבלת העבדות. (חוק מהפכני ביותר בעולם הקדום. אולי החוק המהפכני ביותר בכל התורה.) ממילא מובן מדוע סבורים ירמיהו וצדקיהו שזהו החוק שיציל אותנו מהכיבוש הבבלי. זהו החוק שהתורה עצמה הקבילה כמעשה האנושי למעשה האלהי של שחרור עם העבדים ממצרים. משמעה של ברית צדקיהו היא שאנו מממשים את שחרור עבדינו ומבקשים שהאל יציל אותנו מעול בבל כפי שהציל את אבותינו מעול מצרים. צדקיהו וירמיהו מבינים שהאתוס הבסיסי ביותר של התורה, האתוס שאינו שנוי במחלוקת הוא האתוס של החירות. באופן סמלי הם מעניקים חירות כדי לזכות בחירות.

אבל נדמה שלשחרור העבדים יש גם פן פרגמטי שאכן עומד בתשתית היסוד של קיומה של חברה. נדמה שזהו הפן שמעסיק את המדרש ובגללו הוא כולל את חובת שחרור העבדים כחלק מאירועי הברית החיוניים לקיומה של היהדות. בהקשר זה אני מבקשת להביא כדוגמה היסטורית את יוון העתיקה באירועים שהתרחשו פחות מעשור לפני ברית צדקיהו, ואולי אפילו היוו לה השראה?

אתונה באותה תקופה עברה משבר חברתי חריף. באופן מואץ התפתחה בה חברה עירונית שיצרה פערים כלכליים בלתי נסבלים. רוב האדמות שהיו שייכות לאיכרים קטנים, שועבדו כמשכונות להלוואות שאותן האיכרים לא הצליחו לפרוע. בעלי האחוזות הגדולים הפכו לאדוני הקרקעות; האיכרים הקטנים הפכו לאריסים (שמקבלים שישית היבול), ועדיין נזקקו להלוואות, ששוב לא הצליחו לפרוע – הם נאלצו למשכן את עצמם ואת בני ביתם, וכך גדלה מאד שכבת העבדים. רגע לפני מלחמת אזרחים על רקע מעמדי פנו האתונאים לסולון, אחד מחכמי יוון המפורסמים בהיסטוריה ומי שנחשב גדול מחוקקיה, והפכו אותו בהסכמה לשליט העיר. למשך שנה אחת בשנת 594 לפה"ס. החוק הראשון שחוקק היה 'הסרת העול' – הוא ביטל את המשכנתאות על הגוף ועל האדמות, החזיר לאיכרים את חירותם ואת אדמותיהם (בדומה לחוק היובל המקראי), ואסר על שיעבוד הגוף כבטוחה להלוואות. במקביל הוא חילק את האתונאים למעמדות בהתאם ליכולתם הכלכלית והטיל מיסוי פרוגרסיבי במטרה שכל תושבי העיר יוכלו לעמוד במיסוי. אתונה ניצלה ממלחמת אזרחים (אך לא מאי השקט החברתי והפוליטי).

למעשה סולון כמו פרשת משפטים כמו צדקיהו וכמו המדרש במכילתא מבינים שחברה שיש בה עבדות וחובות בלתי ניתנים לפרעון היא חברה שבה יש פערים חריפים מדי. חברה שבה לחלק גדול מדי מהציבור פשוט אין מה להפסיד. מה זה משנה מי יהיה אדונו? למי תהיה הזכות על גופו וקניינו?  מי יוכל להכותו? חברה שחלקים גדולים ממנה מרגישים שאין להם מה להפסיד היא חברה מעורערת שצפויה לכיליון פנימי או חיצוני.

לפי ההסבר הזה צדקיהו מבקש לגייס את העם לעמידה מול האיום הבבלי. לצורך כך הוא חייב שלכולם תהיה הרגשה שיש להם מה להפסיד מהכיבוש הבבלי.

נבואת החורבן של ירמיהו שאומר בהפטרה (שם, פס' י"ז):

כֹּה אָמַר ה': אַתֶּם לֹא שְׁמַעְתֶּם אֵלַי לִקְרֹא דְרוֹר אִישׁ לְאָחִיו וְאִישׁ לְרֵעֵהוּ; הִנְנִי קֹרֵא לָכֶם דְּרוֹר נְאֻם ה' אֶל הַחֶרֶב אֶל הַדֶּבֶר וְאֶל הָרָעָב.

איננה נבואת "נקמה". החורבן הוא התוצר הטבעי של החטא. של יצירת חברה מפוררת שלרבים מאנשיה לא נותר מה להפסיד.

בחשיבה הכלכלית המודרנית חירות ושוויון נתפסים כערכים העומדים במתח זה מול זה. ליברלים מבקשים להגדיל את נתח החירות. סוציאליסטים מבקשים להגדיל את נתח השוויון. אבל באתוס של פרשת משפטים כמו של ההפטרה, לפחות מידה מסויימת של שוויון היא תנאי לחירות. ולכן הערך המכונן של החירות מצדיק את הכפפתה למידה של שוויון.

כמעט 2,700 שנה חלפו מאז ברית צדקיהו ונדמה שהלקח טרם הופנם. הפסקנו (לפחות להלכה) להחזיק בעבדים. אבל אנחנו עדיין מייצרים מיעוטים שונים שמרגישים שאין להם מה להפסיד.

שבת של שלום חירות שוויון ואחווה.