השאלה לאן נעלם אלהים, היא השאלה שממלאת את לבנו בט' באב, שמכה בנו ברגעי כאב וצער, שעולה כשאנו חשים נרדפים ומושפלים. בשאלה הזו עוסקים באינטנסיביות רבה המדרשים לפרשת ואתחנן, בשל הפתיחה הקשה והעצובה של הפרשה (דברים ג' כ"ג-כ"ו):

וָאֶתְחַנַּן אֶל ה' בָּעֵת הַהִוא לֵאמֹר:
אֲדֹנָי ה' אַתָּה הַחִלּוֹתָ לְהַרְאוֹת אֶת עַבְדְּךָ אֶת גָּדְלְךָ וְאֶת יָדְךָ הַחֲזָקָה, אֲשֶׁר מִי אֵל בַּשָּׁמַיִם וּבָאָרֶץ אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה כְמַעֲשֶׂיךָ וְכִגְבוּרֹתֶךָ?
אֶעְבְּרָה נָּא וְאֶרְאֶה אֶת הָאָרֶץ הַטּוֹבָה אֲשֶׁר בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן.. 
וַיִּתְעַבֵּר ה' בִּי לְמַעַנְכֶם 
וְלֹא שָׁמַע אֵלָי 
וַיֹּאמֶר ה' אֵלַי רַב לָךְ!
אַל תּוֹסֶף דַּבֵּר אֵלַי עוֹד בַּדָּבָר הַזֶּה!

משה מתחנן אל אלוהים לממש את חזון חייו. לפי המדרש (דברים רבה י"א י') 515 תפילות תחנונים נושא משה. לפי רבי יונתן אייבשיץ מיד אחרי חטא המרגלים, ממש במוצאי ט' באב, החל משה להתחנן – שלוש פעמים ביום, כל יום, עד יום מותו. תפילה אחת ויחידה. רק לעבור ולראות את הארץ הטובה אליה הוביל עם קשה עורף במשך ארבעים שנה. אלוהים עונה לו בגסות: "רַב לָךְ! אַל תּוֹסֶף דַּבֵּר אֵלַי!" לאן נעלם אלוהים למשה?

על המילים (דברים ג' כ"ו) "וַיִּתְעַבֵּר ה' בִּי לְמַעַנְכֶם" מפרש רש"י:

אתם גרמתם לי!
וכן הוא אומר (תהלים ק"ו): "וַיַּקְצִיפוּ עַל מֵי מְרִיבָה וַיֵּרַע לְמֹשֶׁה בַּעֲבוּרָם".

לדעת רש"י, אלוהים לא נעלם למשה. העם עם משה נעלמו לאלוהים. לאה גולדברג מדייקת את הכיוון המדרשי הזה, לחווייתו של כל יחיד שאי-פעם נעלם לאלהים או שאלהים נעלם לו:

אני – לאה גולדברג

אֵינִי יוֹדַעַת מַדּוּעַ לֹא מַתִּי עֲדַיִן
אַךְ כַּנִּרְאֶה עוֹד אַמְשִׁיךְ לִחְיוֹת
אֲנִי נוֹשֵׂאת זְהִירוּת בַּיְשָׁנִית עַל כַּפּוֹת הַיָּדַיִם
וְאוֹהֶבֶת עָרִים נָכְרִיּוֹת.

אֲנִי רְגִילָה לִשְׁמֹעַ אֶת שִׁיר הַמְּטֻטֶּלֶת
וְיוֹדַעַת שֶׁלַּזְּמַן יֵשׁ יְדֵי מְנַגֵּן –
פַּעַם חִכָּה לִי אֱלֹהִים עַל סַף הַדֶּלֶת
וַאֲנִי לֹא פָּתַרְתִּי שֶׁהוּא אוֹהֵב וְנוּגֶה.

אֶל חַדְרִי הִכְנַסְתִּי אוֹרֵחַ אַחֵר
שׁוֹבֵר דְּמָמָה וְלוֹעֵג לָרָז,
(הָאֱלֹהִים עֲזָבַנִי נֶעֱלָב וּבוֹכֶה
וַאֲנִי לֹא פְּגַשְׁתִּיו מֵאָז).

לִפְעָמִים מַשְׁקִיף אֶל חַלּוֹנִי הָאֵין
וַאֲנִי מִסְתַּכֶּלֶת בְּעֵינָיו הַכְּבוּיוֹת.
אֲבָל מִכֵּיוָן שֶׁלֹּא מַתִּי עֲדַיִן
אֲנִי, כַּנִּרְאֶה, אַמְשִׁיךְ לִחְיוֹת.

כמה ריפרורים יש בשיר הזה לעם המפנה עורף לאלוהיו. העם שמבקש (במדבר י"ד ב') "לוּ מַתְנוּ בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם אוֹ בַּמִּדְבָּר הַזֶּה לוּ מָתְנוּ", וממש כמותו ספק שואלת ספק מבקשת גולדברג: "איני יודעת מדוע לא מתי עדין". העם שמעדיף כמו גולדברג "ערים נוכריות". העם שנשא כמילות השיר "זהירות ביישנית" בדמות מצות שלא הספיקו להחמיץ ולתפוח. כמו בשיר של גולדברג כך גם בשיר השירים אלהים חיכה על סף הדלת אולם הפגישה הוחמצה. או במילות התנ"ך (שיר השירים ה' ב'-ו'):

קוֹל דּוֹדִי דוֹפֵק פִּתְחִי לִי אֲחֹתִי רַעְיָתִי יוֹנָתִי… דּוֹדִי שָׁלַח יָדוֹ מִן הַחֹר .. וְדוֹדִי חָמַק עָבָר.

ברגעים שאנו מרגישים שאלהים נעלם לנו, מה נותר לנו מלבד להשקיף, כמו גולדברג, אל האין? בשפה הקבלית "האין" הוא כמובן אלוהים… במובן הזה השיר של לאה גולדברג הופך להיות דתי מאוד דווקא מתוך הפניית העורף לאל. הפניית העורף לאלוהים שמופיע כ"יש" קרוב ונוכח על סף הדלת מגלה לה שאין לה דבר מלבד "האין" – הוא האל הטרנסנדנטי באופן מוחלט. אפילו כשעיניו כבויות הוא משקיף אליה. המפגש הזה – שבא מתוך הפניית עורף, והוא קשה וכבוי, אבל הוא כל שנותר, מתואר בפרשה שלנו במילה אחת – וָאֶתְחַנַּן.

****

השבת ט"ו באב, חג האהבה, אנו מקבלים הזדמנות מחודשת לחוות שוב את נוכחות האל כ"יש". לחגוג עם המחוללות בשילה נוכחות אלוהית שמופיעה באהבה ואפילו בארוטיקה, נוכחות שמזכירה ריפוי ואיחוי קרעים בין שבטי ישראל (שופטים כ"א), נוכחות של שבת נחמו.

שבת של שלום שירה ואהבה.