ספרי המקבים מספרים את סיפור המרד החשמונאי, מנקודת המבט החשמונאית. אגב כך אנו שומעים על אתוסים שאנחנו לא מכירים ממקומות אחרים וכמעט נעלמו מההיסטוריה שלנו. בתחילת ספר מקבים ב', שנכתב במקורו יוונית, מצוטטת איגרת מיהודי ישראל ליהודי מצרים. מטרת האיגרת היא לשכנע את יהודי התפוצות לחגוג את חג החנוכה, וכך מתארת האיגרת את השתלשלות הקדושה בבית המקדש השני, ומספרת לנו, מה הופך את המקדש למה שהוא:
ועתה כי יש את נפשנו לחוג את יום חנוכת המזבח בעשרים וחמש לחודש כסלו. לא חדלנו מהודיע אתכם לחוג אותו עמנו. וחגותם אותו כימי חג הסוכות, וכיום אשר מצא בו נחמיה את אש הקודש בשובו לבנות את המקדש ואת המזבח, ויקרב עליו עולות וזבחים לאלוהים. כי כאשר הוגלו אבותינו ארצה פרס, לקחו הכוהנים הקדושים את האש בסתר מעל המזבח, ויטמנו אותה בשוחה עמוקה ויבשה לשומרה, ולא ידע איש את מקומה…ויהי מקץ ימים רבים, בנטות ה' את חסדו עלינו, והמלך שלח את נחמיה ירושלימה. ויקח מבני הכוהנים אשר טמנו את האש, וישלחם לבקְשה. אולם כאשר הוגד לנו לא מצאו את האש, כי אם מים קפואים (עבים) מצאו תחתיה, ויצו נחמיה לשאוב את המים ולהביאם. ויהי בהקריבם את קורבן ה', ויצו אותם לזרוק מן המים על העצים ועל הקורבן אשר על המזבח, ויעשו כן. אחרי כלותם, והשמש יצאה על הארץ, והעבים נפוצו, והנה אש אלוקים מתלקחת בקורבן, וישתומם כל העם מסביב. ויפלו הכוהנים וכל העם וישתחוו… כאשר היה בימי משה ובימי שלמה בהתחננו אל ה' לקדשו… ויקרא נחמיה את שם המקום ההוא הפטר, לאמור קודש הוא. ואחרים קראו לו נפטר.
לבעל האיגרת וליהודי מצרים יש מסורת משותפת על קדושת מקדשו של נחמיה. לפי המסורת הזו המקדש הוא קדוש משום שאלהים הוכיח את נוכחותו בו באמצעות אש מקודשת – אש שהחביאו כהני בית המקדש הראשון בצאתם לגלות. היא נשמרה בצורה של מים, ובאורח ניסי המים הללו יודעים להפוך לאש. כולם יודעים שזו ההוכחה למקדש קדוש ולנוכחות אלהית כי כך קודש משכן משה (ויקרא ט' כ"ג-כ"ד) וכך לפי ספר דברי הימים (שממש כמו נחמיה עצמו גם הוא בן התקופה הפרסית), קודש מקדש שלמה (דברי הימים ב' ז' א'-ד').
מים שיודעים להפוך לאש קורא נחמיה הפטר או נפטר או (ביוונית, מקורו של הספר חשמונאים) נפטיי. ביוונית נפט פירושו לח או רטוב ולכן אל הים הוא "נפטון". אבל נפטי זה גם "טהור". נפט זה מים שיודעים להפוך לאש ולכן הם קדושים וטהורים.
בעל האיגרת לא מסתפק בכך ומספר עוד על הנס של נחמיה:
ויוגד למלך פרס כי מים נמצאו במקום אשר טמנו כוהני הגולה את האש, ויבעירו אש בקורבן אשר הקריב נחמיה, וידרוש ויחקור לדעת אם כן הוא. וימצא כי אמת ונכון הדבר, ויקדש את המקום ויגדור אותו גדר, ויתן מתנות יקרות לכל אשר מצאו חן בעניו.
המלך הפרסי מתלהב מאוד ממציאת המים הקדושים ההופכים לאש ומקדש את המקום. העובדה הזו, כפי שעומד על כך יהושע עמיר, היא סבירה מאוד משום שהדת הזורואסטרית המקובלת בפרס עסוקה עד מאוד בקדושתה של האש ובמקדשי אש. עניינם של מקדשי האש הוא שמירת "אש תמיד" ללא שמגע יד אדם יטמא את אותה אש, בעת שהאדם מזין אותה. הנה נמצא הפתרון המושלם, מים שניתן לדלותם ולשופכם והם הופכים באורח ניסי לאש. אולם ייתכן שדווקא השיתוף בין מסורת האש הקדושה של נחמיה לבין מקדשי האש הזורואסטרים השכיחו את המסורת הזו. כשחכמי בבל, חיים לצד כהני הדת הזורואסטרית הם לא רואים אותם ככוהני התרבות של האימפריה החזקה והנאורה (הם כבר לא), אלא כסתם עובדי עבודה זרה, ומסורות שמתלהבות מאש קודש כמו הזורואסטרים אולי פחות קוסמות לחז"ל. בכל זאת, ישנו רמז חז"לי לכך שהשמירה על אש הקודש המעידה על נוכחות האל במקדש או לפחות השמירה הספרותית על מסורת אש הקודש היתה ממהותו של חג החנוכה. הרמז הזה נשמר מאוסף מדרשי מתקופת הגאונים המסודר לפי פרשות והפטרות. כך בוחר בעל הפסיקתא לדון בראש חודש שחל בחנוכה (פסיקתא רבתי ד'):
"ויקח אליהו שתים עשרה אבנים כמספר שבטי בני יעקב אשר היה דבר ה' אליו לאמר ישראל יהיה שמך" (מ"א י"ח ל"א). ילמדנו רבינו ראש חודש שחל להיות בחנוכה…
בהקשר לחנוכה בעל הפסיקתא מצטט את סיפור אליהו הנביא בהר הכרמל (מלכים א' י"ח), שם שופך אליהו כמויות עצומות של מים על המזבח, ובדרך נס המים נדלקים, ממש כמו אצל נחמיה, במסורת שאבדה. בכל זאת, ראוי בעיני לשים לב, כי ספר חשמונאים אינו טוען כי יהודה המקבי מצא את האש הקדושה. נהפוך הוא, האש הרציפה מתקופת נחמיה אבדה, אלא שיש עוד סיכוי למקדש בשל ספר שמצאו המקבים עצמם המספר כך (מקבים ב' פרק ב'):
וגם נמצא כתוב בספרים, כי ירמיהו הנביא ציוה לגולים לקחת את האש ולטמנה… גם נתן להם את ספר תורת ה' לבל ישכחוה… וגם זאת נמצא כתוב, כי הגיד להם על פי ה', לשאת אתם את אוהל מועד ואת הארון. ויהי בבואם ההרה אשר עלה עליו משה לראות את הארץ, וימצא ירמיהו שם מערה ויסתר בה את האוהל ואת הארון ואת מזבח הקטורת, ויסתום את פיה. ומקצת האנשים אשר הלכו אתו בקשו לעשות להם אות, וילאו למצוא את המערה. וישמע ירמיהו ויגער בם ויאמר, אל ידע איש את המקום, עד אשר יקבץ ה' את עמו ונתן להם רחמים. אז יגלה ה' את המקום…
נכון, מספרים המקבים, אמנם אין בידנו את האש הקדושה, גם אין לנו במקדש השני עוד מתקופת נחמיה, את ארון הברית ומזבח הקטורת, אבל אל יאוש. לא רק הכהנים הסתירו את האש הקדושה, אלא גם ירמיהו. הוא גם הסתיר ביוצאו לגלות את כלי המקדש החסרים והם עוד יתגלו כשאלהים יקבץ את כולנו יחד בארץ ישראל. במילים אחרות, עיקר תקוותנו היא הספרים שמצאנו. ואכן כך מסתיימת האיגרת:
כל הדברים האלה נמצאו בדברי הימים הנכתבים בימי נחמיה. וכאשר דרש נחמיה אל ספרי דוד והמלכים והנביאים, ואת אשר כתבו בדבר הקורבנות ויאספם לאסיפה. כן עשה גם יהודה (המקבי), כי אסוף אסף את הספרים אשר נפוצו והתפזרו בסערת המלחמה בארץ. והם למשמרת בידינו, ואם נכספתם להם, שלחו נא אלינו ושלחנום לכם. ועתה כתבנו לכם את כל הדברים האלה, למען תחוגו עמנו את החג הזה כאשר יאות לכם.
לפי האיגרת, כפי שנחמיה קיבץ את הספרים והמסורות של עם ישראל (ואולי יש כאן רמז שהמקום החשוב שחז"ל מייחסים לעזרא הסופר בגיבוש היהדות ובעיקר בגיבוש המקרא, שייך דווקא לנחמיה, הפחה החילוני), כך עשה גם יהודה המקבי.
בסופו של יום, אפילו ספר מקבים, שכולו שיר הלל למלחמות המקבים ולהצלחתם הצבאית והמדינית מבוסס על כך שמנהיג דגול, הוא מנהיג ששומר את הסיפורים, וחג החנוכה תפקידו לשמור על הסיפור – סיפור גילגולה של האש הקדושה. ואולי סיפור נס פך השמן, אודות הלהבה שדולקת באורח ניסי ואינה מכלה את השמן, היא דרכם של חז"ל לספר את הסיפור על אש הקודש, בדרכם.
****
בסיפור חסידי מפורסם על אש קודש (מובא כאן בלשונו של חיים באר), ממש כמו במקבים ב', הופכת האש לסיפור. אז כקינוח לכבוד החג, הסיפור החסידי האהוב עלי: