בפרשת כי תצא מצווה התורה (דברים כ"ב ו'-ז'):

כִּי יִקָּרֵא קַן צִפּור לְפָנֶיךָ בַּדֶּרֶךְ, בְּכָל עֵץ או עַל הָאָרֶץ,
אֶפְרחִים אוֹ בֵיצִים,
וְהָאֵם רבֶצֶת עַל הָאֶפְרחִים או עַל הַבֵּיצִים –
לא תִקַּח הָאֵם עַל הַבָּנִים.
שַׁלֵּחַ תְּשַׁלַּח אֶת הָאֵם וְאֶת הַבָּנִים תִּקַּח לָךְ
לְמַעַן יִיטַב לָךְ וְהַאֲרַכְתָּ יָמִים.

המצווה הזו פתחה תיבת פנדורה שלא מצליחה להיסגר. יש בסה"כ 2 מצוות שהתורה מנמקת לנו מדוע עלינו לעשות אותן –  "לְמַעַן יִיטַב לָךְ" ואף מבטיחה לנו את שכרן "וְהַאֲרַכְתָּ יָמִים" – כיבוד אב ואם, והמצווה הזו: שילוח הקן. כבר חז"ל שמו לב להבדל התהומי בין מצוות כיבוד ההורים – הנמשכת שנים ארוכות, המורכבת, הטעונה, המסתבכת בסיבוכי החיים ונסיבותיהם –  לבין המצווה האקראית, הרגעית, הפשוטה, של איסוף ביצים. לכן דיונים ארוכים על טעמי המצוות נקשרו במצווה הזו. האם בכלל יש לה טעם (מחלוקת שתחילתה במשנה ובגמרא ומפותחת אצל הרמב"ם והרמב"ן) ואם כן מהו:  חסד ורחמים – מין גרסה ראשונית של חינוך לטבעונות (הרמב"ן). אקולוגית – כדי שלא יאבד מין העוף – מעין מאבק של גרינפיס (הרמב"ן וספר החינוך), ואולי דווקא כדי להתעלל באם שתצטער בהילקח ממנה בניה ובייסוריה תהמה לקב"ה ותעורר את רחמיו, במין גרסה מקאברית במיוחד של הזוהר? ואם עניינה של המצווה הוא חסד, מדוע על הציפור כן ועל גוזליה לא? על הציפור כן, ועל הפרה לא? (בבלי ברכות ל"ג ב'). בימינו אנו, הפמיניסטיות הדתיות השתמשו בנדירותה של המצווה כדי לצחוק קצת על עצמן – קצת על מתנגדיהן. כידוע כשאשה רוצה לקרוא בתורה או להניח תפילין זה רק כדי ליצור פרובוקציה. שמרנים תמיד טוענים כלפיהן: את כל המצוות שאת מחוייבת בהן כבר מילאת? (שאלה שאף פעם לא מופנית לגבר שבוחר לקיים דווקא מצוה מסוימת). הפמיניסטיות מביאות את השאלה הזו לאבסורד: את הקן כבר שילחת?!… וכל זה באמת רק קמצוץ משלל התגובות האמוציונליות והתיאולוגיות שהמצווה הזו מעוררת.

אבל אני רוצה להתמקד בסיפור אחד, גלילי, קצר, ובעיני שובה לב, על המצווה הזו, שמעוררת את כל שדי הכפירה. הסיפור מספר מדוע נעשה אלישע בן אבויה, שהיה אחד מגדולי התנאים, תלמידו של רבי עקיבא ומורו של רבי מאיר, כופר. לא סתם כופר, הוא דמות הכופר האולטימטיבי של חז"ל. החל מאחד ששומע מוזיקה לועזית ("זמר יווני") ועד בוגד שמלשין על רבנים לרומאים ומוסרם למיתה. כופר ששומע מה נעשה בפמליה של מעלה ויודע מה עתידו. דמות ספרותית שאי אפשר לא להישבות בקסמיה אחוזי אימה. הגמרא מספרת איך החלה כפירתו (ירושלמי, חגיגה, ב' הלכה א'):

פעם אחת היה יושב ושונה בבקעת גינוסר, וראה אדם אחד עולה לראש הדקל, ונטל אם על הבנים, וירד משם בשלום. למחר ראה אדם אחר, שעלה לראש הדקל, ונטל את הבנים ושילח את האם, וירד משם והכישו נחש ומת.

אמר: כתיב (=כתוב): "שַׁלֵּחַ תְּשַׁלַּח אֶת הָאֵם וְאֶת הַבָּנִים תִּקַּח לָךְ לְמַעַן יִיטַב לָךְ וְהַאֲרַכְתָּ יָמִים" איכן היא טובתו של זה? איכן היא אריכות ימיו של זה?"

ראשית, בנימה גלילית, אנחנו לומדים מהסיפור שכבר אז היה בבקעת גינוסר "דקל שפל צמרת"… אבל חשוב יותר: אלישע בן אבויה פוגש במוות. הוא רואה שאדם שהפר את הציווי נותר חי, ואילו זה שקיימו מת מיד, תוך כדי קיום המצווה, בניגוד להבטחת התורה, ללא כל פשר. שאלתו הנוקבת, המיוסרת, כלפי התורה "היכן היא טובתו של זה? היכן היא אריכות ימיו של זה?" מנקרת בכל מרחבי הספרות התיאולוגית לדורותיה כמו בכל חדרי הלב של כל מאמין הפוגש מוות ושרירותיות. הגמרא מנסה לענות על השאלה. אבל השאלה בעיני חזקה בהרבה מתשובתה. בסיפור שלנו השרירותיות המוות והאימה שבאלו הם שורש הכפירה. בעיני הם גם שורש האמונה, ובעיקר שורש המוסר. מצווה עלינו להתריס, כפי שלימד אותנו אלישע בן אבויה. להתריס בכל פעם שאנו נתקלים במוות ויסורים "היכן היא טובתו של זה?!" כי אסור לנו להשלים. אסור לנו חלילה לפתח אדישות. ייסורים אמורים לזעזע את כל עולמנו, לגרום לנו לכפור בכל אמונה שמצדיקה אותם, להילחם בהם – למען ייטב לנו והארכנו ימים.

שבת של שלום טובה ואריכות ימים.