רגע לפני סיום התורה אני חוזרת לפסוק האהוב עלי (דברים ל"ג ד'):

תּוֹרָה צִוָּה לָנוּ מֹשֶׁה מוֹרָשָׁה קְהִלַּת יַעֲקֹב.

על הפסוק הזה דורש המדרש (ילקוט שמעוני על התורה, תתקנ"א ל"ב):

וכי ממשה אנו אוחזין התורה?
והלא אבותינו זכו בה! שנאמר "מוֹרָשָׁה קְהִלַּת יַעֲקֹב".
שומע אני ירושה לבני מלכים.
ירושה לבני קטנים מנין?
תלמוד לומר " אַתֶּם נִצָּבִים הַיּוֹם (כֻּלְּכֶם… רָאשֵׁיכֶם שִׁבְטֵיכֶם זִקְנֵיכֶם וְשֹׁטְרֵיכֶם כֹּל אִישׁ יִשְׂרָאֵל. טַפְּכֶם נְשֵׁיכֶם וְגֵרְךָ אֲשֶׁר בְּקֶרֶב מַחֲנֶיךָ מֵחֹטֵב עֵצֶיךָ עַד שֹׁאֵב מֵימֶיךָ. לְעָבְרְךָ בִּבְרִית ה' אֱלֹהֶיךָ") וגו'.
אל תקרי מורשה אלא מאורסה שהתורה מאורסת היא לישראל…
מורשה קהלת יעקב משל לבן מלכים שנשבה כשהוא קטן למדינת הים אם מבקש לחזור אחר מאה שנים אינו בוש לחזור מפני שאומר "לירושתי אני חוזר".

המדרש מסביר מהי התורה ב-4 שלבים שמבחינתו הם רצף אחד:

ראשית, המדרש אינו מכיר בתורת משה! התורה אינה ציווי ממנהיג, התורה היא מסורת משפחתית ולאומית – מאז יעקב אבינו. (גם אם בתורה עצמה כתוב אחרת…)

שנית, אם התורה היא קניין לאומי הרי שמי שיורש את הקניין הלאומי הוא המלך, דהיינו המדינה. המדרש מבהיר שהתורה אינה כפופה לדיני הירושה הרגילים, לא רק שהיא מורשת פרטית של כל אחד לא פחות משהיא נכס לאומי, אלא כל אחד ואחת הוא מיורשיה – אפילו הגרים. בהקשר הזה המדרש הוא מהפכני במיוחד. הגר בתורה אינו מי שעבר גיור אלא גוי שגר בקרב הקהילה היהודית וכפוף למערכת המשפט והמנהיגות שלה. המדרש מחדש שגם הוא חלק מהירושה. אם החוק חל עליו הרי הוא שלו וקניינו. (להרחבה על השותפות הרחבה במורשת קהילת יעקב ראו במאמר השורה התחתונה של התורה.)

שלישית, התורה היא "מאורסה". תורה מותנית באהבה וחידוש. לא סתם חידוש צדדי – אלא מבנה חדש, משפחה חדשה. ואם התורה שלנו היא עניין משפחתי כמו שראינו כבר בשלב הראשון אז כל אחד מאיתנו חייב להקים איתה משפחה משלו – להתארס איתה.

השלב הרביעי והאחרון שמציע המדרש הוא אפשרות החזרה המתמדת. המדרש יודע שהרבה מיורשיה של התורה רחקו ממנה למשך שנים או דורות. זה לא קרה רק עם החילון המודרני. (שספק בעיני אם רוב "החילונים" המודרניים הם בכלל עוזבי התורה או רק מפרשיה מחדש. קשה להתעלם מההצלחה האידיאולוגית של הציונות בקרב "המתחלנים" המודרניים. תנועה שבולטים בה היבטים לאומיים ומשיחיים עם תחושת רסטורציה היסטורית של עם ישראל והתרבות היהודית – ספק גדול בעיני אם זה יכול להיחשב עזיבת התורה). מכל מקום זה קרה בתקופת בית ראשון כשעם ישראל בחלקו או ברובו עבד עבודה זרה. זה קרה לשבי ציון המתבוללים שלא הכירו את התורה והחגים. זה קרה בתקופה החשמונאית ובסוף ימי בית שני כשחלקים מהעם העדיפו ספורט והופעות על פני בתי מדרש, והאידיאולוגיה החדשה סברה שהתורה היא סיפורי מעשיות לילדים והמצוות פרימיטיביות ובקיצור היהדות אינה מתאימה לאנשים נאורים (פילון מכוון את מירב כתיבתו לפולמוס עם ההשקפות הללו). זה קרה בסיום תור הזהב בספרד של ימי הביניים כשרבני התקופה מבכים את העובדה שכבר קשה למצוא מי שקובע מזוזה בפתח דלתו או טורח להניח תפילין (זה כמובן חוץ מהמומרים המרובים). זה חזר על עצמו שוב ושוב בהיסטוריה. לכל האנשים הללו פונה המדרש ואומר: כשמדובר בירושה שלך זכותך לעזוב ולחזור בלי בושה גם אחרי 100 שנה. ירושה היא זכות קניינית. אי שימוש בקניין אינו מבטל את הזכות.

המדרש מתאר את הייחודיות היהודית בתפיסת המסורת. מצד אחד תפיסה של רציפות של היהדות שאפילו קודמת לתורה, עוד מהאבות. מצד שני התחדשות מתמדת ויכולת להכיל שברים קיצוניים ברציפות המסורת מבלי שאלו יסתרו את תפיסת הרציפות. השלב הרביעי מתקיים לצד השלב הראשון ללא סתירה ביניהם. מצד אחד זהות אתנית מובחנת שקובעת את המסורת כמסורתה של "קהילת יעקב" על מוסדותיה. מצד שני כל מי שהחוק חל עליו לרבות נשים וגרים שותף לירושה וממילא לעיצובה. 

התורה ש"אבותינו זכו בה" מחד והיא "מאורסה" מאידך כשהדברים מובאים ברצף אחד כאילו אין סתירה ביניהם מבטאת בעיני את ההיבט החשוב ביותר בתפיסתו של האדם המסורתי – ההיבט האנכרוניסטי. בתודעתו של המסורתי מתבטל הפער בין ההווה לעבר (במודע או שלא במודע). התורה וחז"ל הראשונים והאחרונים נתפסים בעיניו כמבטאים את אמונותיו ואורח חייו הוא, וחידושיו הוא נתפסים בעיניו כהמשך של מפעל הדורות הקודמים. גם כשמדובר במהפכה אדירה היא נתפסת כתיקון קל בשל שינוי מציאות שתפקידו להחיל את תפיסת העבר על ההווה. כך מתפרשת ירושת האבות כרלוונטית תמיד. כך מתפרשים אירוסין חדשים כחלק מירושת האבות. בעיני זהו לוז תפקידו של המדרש. בעיני זהו לוז תפקידנו כיורשי המסורת ומורישיה.

חזק חזק ונתחזק.

חג שמח מסורתי ורלוונטי לכולנו.