בשביעי של פסח (כפי שהוא קרוי בימינו) חצו אבותינו את הים. התורה מספרת (שמות י"ד כ"ב):
וַיָּבֹאוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּתוֹךְ הַיָּם בַּיַּבָּשָׁה.
המדרש מזהה את הלשון הלא ברורה בפסוק ושואל (שמות רבה כ"ב י'):
אם בים – למה ביבשה? ואם ביבשה – למה בתוך הים?
אלא, מכאן אתה למד, שלא נקרע להם הים עד שבאו לתוכו עד חוטמן (עד גובה האף), ואחר כך נעשה להם יבשה.
כדי להצליח לקרוע את הים צריך להיות מוכנים להיכנס עד גובה האף, עד המקום שממנו אי אפשר לנשום יותר.
המדרש מזמין אותנו לחשוב על המצבים והמקומות בהם "קפצנו למים", מה הביא אותנו לקפוץ? מה מנע מאיתנו? ואולי אפילו על המקרים בהם המים הגיעו "עד חוטמנו", האם צלחנו? ואיך?
