בשבת חול המועד פסח אנחנו קוראים את נבואתו המרשימה של יחזקאל הידועה כ"חזון העצמות היבשות" (יחזקאל ל"ז א'-י"ד). מעין עדות על תחיית המתים ללא גאולה וקץ ההיסטוריה. אכן השאלה מי הם המתים הללו מעסיקה מדרשים רבים (ראו סנהדרין צ"ב ב') מתוכם אני מבקשת להביא את עמדתו של רב (המאה ה-2-3 לספ'. מייסד ישיבת סורא. מראשוני אמוראי בבל.):

אמר רב: אלו בני אפרים שמנו לקץ וטעו שנאמר (דברי הימים א' ז', כ') וּבְנֵי אֶפְרַיִם, שׁוּתָלַח, וּבֶרֶד בְּנוֹ, וְתַחַת בְּנוֹ, וְאֶלְעָדָה בְנוֹ, וְתַחַת בְּנוֹ, וְזָבָד בְּנוֹ, וְשׁוּתֶלַח בְּנוֹ, וְעֵזֶר וְאֶלְעָד. וַהֲרָגוּם אַנְשֵׁי גַת הַנּוֹלָדִים בָּאָרֶץ וגו'. וכתיב (דברי הימים א' ז', כ"ב) וַיִּתְאַבֵּל אֶפְרַיִם אֲבִיהֶם יָמִים רַבִּים. וַיָּבֹאוּ אֶחָיו לְנַחֲמוֹ.

רב מפנה אותנו למסורת היוחסין של שבט אפרים המופיעה בדברי הימים (א' ז' כ'-כ"ד):

וּבְנֵי אֶפְרַיִם, שׁוּתָלַח, וּבֶרֶד בְּנוֹ, וְתַחַת בְּנוֹ, וְאֶלְעָדָה בְנוֹ, וְתַחַת בְּנוֹ, וְזָבָד בְּנוֹ, וְשׁוּתֶלַח בְּנוֹ, וְעֵזֶר וְאֶלְעָד. וַהֲרָגוּם אַנְשֵׁי גַת הַנּוֹלָדִים בָּאָרֶץ, כִּי יָרְדוּ לָקַחַת אֶת מִקְנֵיהֶם. וַיִּתְאַבֵּל אֶפְרַיִם אֲבִיהֶם יָמִים רַבִּים. וַיָּבֹאוּ אֶחָיו לְנַחֲמוֹ. 

רב מסביר, שלפני יציאת מצרים שהצליחה והפכה לסמל הגאולה לדורות,  היו יציאות מצריים שנכשלו, כמו זו של בני אפרים שטעו ב"חישוב הקץ". הבנת ההפטרה במשקפיים של רב מבקשת מאיתנו לשנות את הפרדיגמה של גאולה חד פעמית ניסית שאלהים מנהל לבד. היא מציעה שבמצע של כל גאולה יש תקוות גאולה מפעמות וניסיונות שלא צלחו, וגם הם חלק מ"גאולת מצרים". למעשה רב מקדים בכך, במידה מרובה את תפיסתו של  פרנץ רוזנצווייג (המאה ה19-20 גרמניה) לגבי נצחיותו של עם ישראל. לגישת רוזנצווייג אנחנו עם הנצח דווקא בשל הגלות, בשל הוויתור על ההיסטוריה. ביקורתו על הציונות מבוססת על כך שזו מבקשת להחזיר את עם ישראל אל תוככי ההיסטוריה, ובכך סופה להביא לכיליון, ככל העמים ההיסטוריים, בהתאם להיסטוריוסופיה ההגליאנית. הגל טען שעמים משגשגים, מתנוונים ולבסוף נעלמים מעל במת ההיסטוריה, כהכרח היסטורי. מנגד, מבין רוזנצווייג שגלות לבדה אינה מספיקה, שהרי ככלל עמים שגלו אבדו ונטמעו. לכן הפן הנוסף המסביר לשיטתו את ההישרדות היהודית היא תקוות הגאולה המוחשית והממשית בעם ישראל, שמביאה לתנועות משיחיות חוזרות ונישנות, שנכשלות פעם אחר פעם, ולעיתים מסכנות את הקיום היהודי, אולם מותירות את תקוות הגאולה כממשות חיה שמאפשרת את הקיום היהודי. רב אינו מסכים עם רוזנצווייג שהגאולה לעולם לא תגיע שכן בכך תאבד נצחיות העם. אולם מסכים עם רוזנצווייג שהחיוניות הלאומית כרוכה בקבוצות משיחיות שטעו אולם בכך שימרו באופן חי וממשי את תקוות הגאולה ואיפשרו את מימושה ביציאת מצרים. זו המשמעות הסימלית לכך שהם זכו לתחיית המתים. הם אבדו בכישלונם, אולם יצרו תחיה.

אבל רב עושה משהו מתוחכם יותר. הוא מפנה אותנו לדברי הימים. בפשט של דברי הימים, בניגוד לדברי רב, בני אפרים לא טעו בחישוב הקץ כי הם כלל לא היו במצרים. לא רק שאין רמז בדברי הימים שהם הגיעו לגלות מצרים, אלא שהדרך ממצרים לגת לא מתאימה למילה "ירדו". גת אינה נמוכה ממצרים. בתנ"ך הפועל הזה משמש בד"כ לעזיבת הארץ, בעיקר בגלל שהארץ שאבותינו הלכו בה היתה בשדרת ההר, וממילא ללכת לגת (מישור החוף הדרומי) היא ירידה. אם כך הדרשה של רב "מסתירה" מסורת חלופית ליציאת מצרים. הטעות במניית הקץ אינה רק מסורת חלופית לעתיד הגאולי שהיתה לבני אפרים אלא גם חלופה לעבר המכונן. במשקפיים של רב הבחירה בהפטרת חזון העצמות היבשות בלב הפסח היא בחירה רדיקלית. משמעה להכליל בתוך האתוס המרכזי של יציאת מצרים, עליו מבוסס החג, ובעצם עליו מבוססים רוב חגינו, מסורות חלופיות. הן כאלו שהופכות את יציאת מצרים לתהליך שלם שהיה נטוע בתרבות של העם הישראלי והן כאלו שמציעות אתוס מכונן חלופי. במשקפיים הללו חלק מחג החירות וחלק מחג (דברים כ"ז ט') "הַיּוֹם הַזֶּה נִהְיֵיתָ לְעָם" משמעה היכולת להכיל מסורות חלופיות ופרשנויות שונות לאירועים ולמצוא גם להן את עיגונן במקרא.

שבת של שלום חירות ומסורות מגוונות.