שאלת המפתח של פרשת שלח-לך, היא כיצד יוצאים למלחמה בכלל ומלחמה לכיבוש שטח חדש בפרט. הפרשה פותחת בחטא המרגלים. לאחר העונש הכבד המוטל על העם לפיו דור שלם יתפגר במדבר, מתוארת המלחמה היזומה הראשונה בתולדות עם ישראל, המכונה במסורת שלנו "חטא המעפילים" (במדבר י"ד ל"ט-מ"א):
וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה אֶל כָּל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. וַיִּתְאַבְּלוּ הָעָם, מְאֹד. וַיַּשְׁכִּמוּ בַבֹּקֶר, וַיַּעֲלוּ אֶל רֹאשׁ הָהָר לֵאמֹר: הִנֶּנּוּ וְעָלִינוּ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אָמַר ה', כִּי חָטָאנוּ. וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה, לָמָּה זֶּה אַתֶּם עֹבְרִים אֶת פִּי ה' וְהִוא לֹא תִצְלָח. אַל תַּעֲלוּ, כִּי אֵין ה' בְּקִרְבְּכֶם, וְלֹא תִּנָּגְפוּ לִפְנֵי אֹיְבֵיכֶם. כִּי הָעֲמָלֵקִי וְהַכְּנַעֲנִי שָׁם לִפְנֵיכֶם, וּנְפַלְתֶּם בֶּחָרֶב. כִּי עַל כֵּן שַׁבְתֶּם מֵאַחֲרֵי ה' וְלֹא יִהְיֶה ה' עִמָּכֶם. וַיַּעְפִּלוּ לַעֲלוֹת אֶל רֹאשׁ הָהָר, וַאֲרוֹן בְּרִית ה' וּמֹשֶׁה לֹא מָשׁוּ מִקֶּרֶב הַמַּחֲנֶה. וַיֵּרֶד הָעֲמָלֵקִי וְהַכְּנַעֲנִי הַיֹּשֵׁב בָּהָר הַהוּא, וַיַּכּוּם וַיַּכְּתוּם עַד הַחָרְמָה.
באופן ברור העם עשה תשובה! לאחר שסירב להילחם על הארץ הוא בוכה מרה, מכיר בחטאו ומודה בו בפיו "כִּי חָטָאנוּ", ומיד באותו מקום שבו נעשה חטא המרגלים פונה לתקן את דרכיו. מימוש מלא של כל הלכות תשובה לרמב"ם. וכי חטא הוא לעשות תשובה? מדוע המלחמה כושלת?
המפתח לבחינת מעשה המעפילים טמון מדרשית בפרשת פנחס בעניין בנות צלופחד (במדבר כ"ז א'-ד'):
וַתִּקְרַבְנָה בְּנוֹת צְלָפְחָד… וַתַּעֲמֹדְנָה לִפְנֵי מֹשֶׁה וְלִפְנֵי אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן וְלִפְנֵי הַנְּשִׂיאִם וְכָל הָעֵדָה פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד לֵאמֹר: אָבִינוּ מֵת בַּמִּדְבָּר, וְהוּא לֹא הָיָה בְּתוֹךְ הָעֵדָה הַנּוֹעָדִים עַל ה', בַּעֲדַת קֹרַח, כִּי בְחֶטְאוֹ מֵת, וּבָנִים לֹא הָיוּ לוֹ. לָמָּה יִגָּרַע שֵׁם אָבִינוּ מִתּוֹךְ מִשְׁפַּחְתּוֹ, כִּי אֵין לוֹ בֵּן? תְּנָה לָּנוּ אֲחֻזָּה בְּתוֹךְ אֲחֵי אָבִינוּ. וַיַּקְרֵב מֹשֶׁה אֶת מִשְׁפָּטָן לִפְנֵי ה'.
המדרשים תוהים מה היה חטאו של צלופחד שבעטיו מת. ועל כך משיבה הגמרא (שבת צ"ז א'):
תנו רבנן: מקושש זה צלפחד וכן הוא אומר (במדבר ט"ו, ל"ב): "וַיִּהְיוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל בַּמִּדְבָּר וַיִּמְצְאוּ אִישׁ מְקֹשֵׁשׁ עֵצִים בְּיוֹם הַשַּׁבָּת", ולהלן הוא אומר (במדבר כ"ז, ג'): "אָבִינוּ מֵת בַּמִּדְבָּר וְהוּא לֹא הָיָה בְּתוֹךְ הָעֵדָה הַנּוֹעָדִים עַל ה' בַּעֲדַת קֹרַח כִּי בְחֶטְאוֹ מֵת וּבָנִים לֹא הָיוּ לוֹ". מה להלן צלפחד – אף כאן צלפחד, דברי ר' עקיבא. אמר לו רבי יהודה בן בתירא: עקיבא, בין כך ובין כך אתה עתיד ליתן את הדין. אם כדבריך – התורה כיסתו ואתה מגלה אותו! ואם לאו – אתה מוציא לעז על אותו צדיק… אלא מהיכא הוה? (במדבר י"ד, מ"ד): מ"וַיַּעְפִּלוּ לַעֲלוֹת אֶל רֹאשׁ הָהָר וַאֲרוֹן בְּרִית ה' וּמֹשֶׁה לֹא מָשׁוּ מִקֶּרֶב הַמַּחֲנֶה", הוה.
רבי עקיבא לומד בגזירה שווה שצלופחד היה מקושש העצים בשבת. אבל רבי יהודה לא סתם חולק עליו אלא סבור שעצם דרשתו של רבי עקיבא היא חטא. שאם רבי עקיבא צודק הוא גילה את חטאו של צלופחד שהתורה העלימה אותו, ואם רבי עקיבא טועה הוא הוציא עליו לעז. אלא שאז מעוררת דרשתו של רבי יהודה 2 שאלות נוקבות. ראשית, אם אסור לגלות את חטאו של צלופחד שהתורה הסתירה אותו, מדוע הוא מגלה?! שנית, מניין לו? רבי עקיבא הסתמך על גזירה שווה אבל רבי יהודה מוציא לעז ללא כל בסיס.
על כרחנו עלינו להודות שלדעת רבי יהודה חטא המעפילים אינו ממש הוצאת לעז על צלופחד. אכן נמצא במיוחד בדרשני הדורות האחרונים מי שהעלו על נס את יכולת תשובתם של המעפילים ומסירות לבם לארץ המובטחת (כך למשל דורש רבי צדוק הכהן מלובלין, צדקת הצדיק סימן מו. וכך רבי משה סופר בשו"ת חתם סופר ח"ו ליקוטים סימן נ"ו). ואביא את דבריו הנלהבים של הראי"ה קוק (שמונה קבצים, קובץ ה' סימן ק"פ):
ועתידין לעלות כל אשר נפלו מיתרון חשק, משקיקת עלייה בלא עת, ומכל פחיזה אשר ניצוץ מהארת קודש בתוכה גנוז, והם הם רוב הנופלים המעפילים אשר בחטאם מתו. וסוף סוף על כולם נאמר (תהילים נ' ה'): "אִסְפוּ לִי חֲסִידָי כֹּרְתֵי בְרִיתִי עֲלֵי זָבַח". ובסדר החיים אותו הדילוג אשר בא למשבר במועדים קדומים, יבוא לתפקידו בזמנים מאוחרים בצורה יותר מוגבלה ויותר מתוקנה.
לדעת הרב קוק מדובר בלא פחות מחסידים(!) שנפלו מרוב חשק גדול מדי לעשות את המעשה הנכון והטוב (ובמקום אחר הוא מדבר על כך שהם תיקנו את המאיסה בארץ חמדה). אם כך הראי"ה וודאי עונה על הקושיה הראשונה של רבי יהודה. אכן לא מדובר בחשיפת חטאו של צלופחד אלא בחשיפת חסידותו. אולם אני סבורה שבסוף דבריו עונה הרב קוק גם על הקושיה השניה. הטענה של הראי"ה קוק שבמהלך העיתים הערך פורץ הגבולות שיצר משבר עצום בתחילה יבוא לידי ביטוי מוצלח כשהוא ימצא דרך מוגבלת ומתוקנת יותר, היא בעיני מוקד דרשתו של רבי יהודה. רבי יהודה מזהה שחידושן של בנות צלופחד זהה לחידושם של המעפילים. אלו כמו אלה מבקשים לרשת את הארץ המובטחת. אלו כמו אלה צריכים לפרוץ לשם כך את הגזירה האלהית, המעפילים צריכים לפרוץ את העונש האלוהי שהם נדונו למות במדבר ואילו בנות צלופחד צריכות לפרוץ את החוק האלהי שרק הגברים נוחלים את הארץ. אלה פונים להילחם במלחמה ואלו פונות להילחם במערכת המשפט, ליצור תקדים שדורש התגלות אלוהים מיוחדת רק לצורכו! באותו חשק פורץ גבולות אלו מצליחות ואלה נכשלים.
ההבדל העמוק טמון בכך שפריצת הגבולות שניתן לערוך באמצעות מערכת המשפט שהיא מערכת מלאה גבולות מטבעה, אינה יכולה להיעשות באמצעות המלחמה שהיא מיסודה אירוע חסר גבולות. הנצי"ב מוולוז'ין (הרב נפתלי צבי יהודה ברלין, מזרח אירופה, המאה ה-19) מסביר, מדוע כשלה המלחמה, ובכך מחזיר אותנו לפשט סיפור המעפילים. (פירוש "העמק דבר" על במדבר פרק י"ד פס מ'):
רצו לשוב מעין החטא, וקיבלו על עצמם למסור נפשם על הכניסה לארץ גם שלא בצירוף ארון ה' ומשה.
הנצי"ב מעלה על נס את יכולתם לחזור בתשובה אבל הכשל שלהם הוא שהם סברו שניתן לצאת למלחמה ללא שכל מוסדות ההנהגה רתומים אליה – ללא ארון ה' (שבמשכן, עליו שומרים הלוויים והכהנים) וללא משה רבנו הוא המיסוד הפוליטי העליון. מחטא המרגלים למדנו שמשה וארון ה' לבדם אינם יכולים לערוך מלחמה. הם נדרשים להסכמה לאומית וצבאית רחבה מאוד. המרגלים הם נשיאי השבטים, ונשלחו להיות אליטה מודיעינית צבאית. כשהם סבורים מקצועית שהמלחמה לא ניתנת להיעשות ומשכנעים את העם שבוכה למשפחותיו כי אינו מעוניין לצאת למלחמה, העונש, שהוא באמונה בוגרת לעולם התוצאה הטבעית – ובמקרה הזה התוצאה הפוליטית – של החטא, הוא שהם נותרים במדבר. כי אלו שתי האלטרנטיבות היחידות העומדות בפניהם והעם בחר בניגוד לעמדת משה וה'. לעומת זאת, חטא המעפילים מלמד אותנו שהעם כלשעצמו, גם אם מדובר בהמונים הקוראים בשם ה', ובטוחים שהם מתקנים חטא קרדינלי שתוצאותיו הרסניות, אינם יכולים לערוך מלחמה. בפס' מ"ג מבהיר הנצי"ב:
…היה מן הסברא שתועיל התשובה ומסירות נפשם להצילם. על זה אמר עוד טעם כי לא יועיל להצילם בדרך נס… מיהו אם לא היתה הסכנה מצויה לא היו נענשים כעת, שהרי תשובה כתריס בפני הפורענות… מכל מקום אינה מגעת להציל בדרך נס והשגחה פרטית, משום הכי אחר שהעמלקי והכנעני שם לפניכם, ודאי תנגפו:
הנצי"ב מבין שאמונתם של הלוחמים בצידקת דרכם היא תריס בפני הפורענות. היא חשובה מאוד. אבל גם היא "אינה מגעת להציל בדרך נס". מלחמה חייבת להיות מתוכננת, להביא בחשבון את כוחם הטקטי ומיקומם האסטרטגי של האויבים. היא מחייבת משלוח מרגלים ועריכת סיעור מוחות בין כל גורמי הביטחון.
תקדים משפטי יכול להיערך בהתגלות ה' בפני משה, לפרוץ גדר. הסכנה שבו מועטת יחסית ותיקונו קל יחסית. בפרשת מטות (במדבר ל"ו) יבואו בני שבט מנשה לטעון כנגד התקדים המשפטי שהשיגו בנות צלופחד בטענה שהוא פוגע בנחלת השבט, והתקדים יצומצם – בנות צלופחד תידרשנה להינשא לבני שבטן. לעומת זאת מלחמה דורשת הסכמה לאומית רחבה, מנהיגות מוסדרת, אמונה בצידקת הדרך, והסתמכות על תכנון צבאי מקצועי. מלחמה שחסרה אפילו חלק מהללו עלולה להסתיים ב"וַיַּכּוּם וַיַּכְּתוּם עַד הַחָרְמָה".
אנחנו נמצאים בעיצומן של 2 זירות מלחמה. על האחת ישנה הסכמה לאומית רחבה מאוד (לפחות כרגע), והיא נתפסת ע"י הרוב כעשיית תשובה על שנים של הססנות בטיפול באיום האיראני. רוב העם מאמין בייעודה ובנחיצותה, היא פריו של תכנון צבאי מקצועי במשך שנים ארוכות ומובלת ע"י כל מוסדות המדינה בשיתוף פעולה. על השניה כבר זמן רב שאין הסכמה לאומית רחבה. היא נתפסת על ידי הרוב כדישדוש צבאי ומדיני, חסרת ייעוד וכנגועה בכשלים מוסריים עמוקים. זו זירת מלחמה שנפלה עלינו בהפתעה ותוכננה לכל היותר במשך 3 שבועות ואז "תוך כדי", והיא מלווה במחלוקת מקצועית חריפה מתחילתה ועד היום. זו זירת מלחמה שבה מנהיגים שהולכים בציווי ה' לא טורחים להיוועץ בכלל שבטי ישראל ומחליפים את ראשי מערכת הביטחון כשאלו לא מסכימים איתם חדשים לבקרים.
פרשת שלח לך, מתארת שני חטאים הפוכים זה לזה, ובכל זאת שניהם חטא. באמצעותם היא מעבירה לנו מסר חריף בשאלה איזו מלחמה מותר לנו להילחם ואיזו מלחמה עלולה להביא למכת חורמה.