ספר ויקרא נפתח במילים (ויקרא א' א'):
וַיִּקְרָא אֶל מֹשֶׁה; וַיְדַבֵּר ה' אֵלָיו מֵאֹהֶל מוֹעֵד לֵאמֹר.
המילים "ויקרא" ו"וידבר" הן כפילות מיותרת. היה אפשר להסתפק ב"ויקרא אל משה מאהל מועד לאמר" או "וידבר ה' אל משה מאהל מודע לאמר". כיוון שהדיבור עצמו מתחיל רק לאחר הפתיחה "וַיְדַבֵּר ה'" תוהה רבי יהושע מסכנין מדוע הוסיפה התורה את המילים "וַיִּקְרָא אֶל מֹשֶׁה", ותשובתו מלווה בביקורת עמוקה כלפי משה (ויקרא רבה א' ה'):
אתה מוצא בשעה שנגלה הקדוש ברוך הוא למשה מתוך הסנה היה מסתיר פניו ממנו שנאמר (שמות ג', ו'): "וַיַּסְתֵּר משֶׁה פָּנָיו" וגו'.
אמר לו הקדוש ברוך הוא: (שמות ג', י'): "לְכָה וְאֶשְׁלָחֲךָ אֶל פַּרְעֹה"… שאם אין אתה גואלם אין אחר גואלם.
בים (=בים סוף) עמד לו (משה) מן הצד. אמר לו הקדוש ברוך הוא (שמות י"ד, ט"ז): "וְאַתָּה הָרֵם אֶת מַטְּךָ וּבְקָעֵהוּ", לומר שאם אין אתה בוקעו אין אחר בוקעו.
בסיני עמד לו מן הצד. אמר לו (שמות כ"ד, א'): "עֲלֵה אֶל ה'", לומר שאם אין אתה עולה אין אחר עולה.
באהל מועד עמד לו מן הצד. אמר לו הקדוש ברוך הוא: עד מתי את משפיל עצמך?! אין השעה מצפה אלא לך!
המדרש מזמין אותנו לשאול, איזו שעה אינה מצפה אלא לנו? איפה אנחנו עומדים מהצד? איפה אנחנו צריכים "ניעור"?!
