הספר תיקוני זוהר מציע שבעים פירושים לפסוק הראשון בתורה. ככלל אלו מבוססים על פירושים למילה בראשית. בתיקון החמישים ושמונה מציע רבי שמעון בר יוחאי לבנו רבי אלעזר לקרוא את המילה בראשית בסיכול אותיות כ"יָרֵא בּשֶׁת" ומסביר לו כך (תקוני זהר צ"ב ב' מתורגם):

בני, במקום שיש ערוה יש בשת. וזהו "יָרֵא בּשֶׁת", ומי שאין לו בשת בודאי לא עמדו רגלי אבותיו על הר סיני. והבשת הוא בשלשה גונים, לבן אדום וירוק בפנים, שנאמר בהם (ישעיהו כ"ט כ"ב): "וְלֹא עַתָּה יֵבוֹשׁ יַעֲקֹב" – בגון אדום וירוק. (והמשך הפסוק) "וְלֹא עַתָּה פָּנָיו יֶחֱוָרוּ" בגון לבן.

ושלשת הגונים הללו שיש בהם בשת אלו הם שלשת הגונים של שלש קליפות האגוז שהם עריות…

ולכן תקנו שלש תפילות בכל יום, להעביר את שלש הקליפות הללו של עורלה מאות הברית שהיא השכינה. ובזה שורה בשלשה גונים מאירים… והם נעילת חגים וזמנים ומועדים, שעליהם נאמר: (שמות כג יד) "שָׁלֹשׁ רְגָלִים תָּחֹג לִי בַּשָּׁנָה", שלש הקליפות עליהן נאמר (בראשית ג' כ"א): "וַיַּעַשׂ ה' אֱלֹהִים לְאָדָם וּלְאִשְׁתּוֹ כָּתְנוֹת עוֹר וַיַּלְבִּישֵׁם" – בראשונה כתנות אור, ואחר שחטאו – כתנות עור… בזמן שמועברים (במקור בארמית: מתעברין) כתנות עור הנחש, מאירים שלשה גונים של אור השכינה.

המדרש האסוציאטיבי והפרוע הזה נוגע בהרבה מאוד מושגי יסוד קבליים. הפעם אני מבקשת להדגיש את הצבעים עליהם מבוסס המדר, כי בעיני זהו החלק הפשוט ביותר שמבטא משהו עמוק מהאופן שבו יש לקרוא את מדרשי הקבלה. לבן אדום וירוק הם הפיקסלים הבסיסיים ביותר מהם בנויה התמונה החזותית של העולם הקבלי. זהו עולם שאבני הבניין שלו הם מראות, מספרים, אותיות, גוף האדם, והקוסמולוגיה כולה שלכל אחד מהם הסמלה מפורטת אבל גם נזילה. במיוחד הדבר נכון לגבי הצבעים, החוויה הראשונית שלנו מול הצבעים – החוויה הריגשית והאסוציאטיבית, היא עצמה המפתח הפרשני הראשון במעלה. ככלל לבן מבטא את החסד שבעולם, שהוא גם השפע וגם חוסר הגבולות, אדום את הדין, שהוא הגבולות והצימצום וירוק מבטא מיזוג של התכונות. מנקודת המבט האלהית המיזוג הוא השפע הישיר ביותר ("הקו האמצעי"), מנקודת המבט האנושית מדובר על מיזוג ארוטי שמקיים את העולם קונקרטית וסימבולית. כדי להבין עד כמה החוויה של שילוש הצבעים הזה אופיינית לתיאור יסודות המציאות באופן בין תרבותי אתם מוזמנים כמוני להתמכר לסרטי חג המולד. לא מצאתי שום הסבר קוהורנטי מדוע צבעי החג הם אדום וירוק עם שלג לבן. אבל בעובדה כולנו יודעים שאלה צבעי החג. ככל הנראה מקורם של הצבעים במסורות צפוניות פגאניות (ולא לחינם סנטה מגיע מלפלנד), הבגדים האדומים של סנטה קשורים גם לקמפיין שיווקי של קוקה קולה. אבל אם נשאל ילד נוצרי (במקרה שלי שאלתי את גיסי הנצל"ש – נוצרי לשעבר, כי באופן כללי אנחנו משפחה של דתלש"ים, גם הדתיים שבינינו…) הוא ידע לספר שהאדום הוא דמו של ישו והירוק הוא תחייתו, על רקע המוות של השלג וגם יופיו ושלוותו הדין הופך לתחיה. אבל לא רק במסורת הנוצרית אנחנו מוצאים את השילוש הזה כייצוג סמלי למציאות, לא פחות מ-14 מדינות מתהדרות בדגלים שאלו צבעיהם. כך למשל מוסבר הטריקולור של דגל איראן ה"מורכב משלושה פסים אופקיים בצבעים (מלמעלה למטה) ירוק, לבן ואדום, המסמלים, בהתאמה, אסלאם, שלום ואומץ", כשמן הסתם האסלאם הוא ההכללה של תכונות הבסיס. בדגל הונגריה "האדום מסמל כוח, הלבן מסמל נאמנות והירוק מסמל תקווה". ואולי הכי מעניין מנקודת מבט יהודית הוא דגל טג'יקיסטן שבו "האדום מסמל את גבורת הקרב וההקרבה העצמית בשם האידיאלים הגבוהים. הלבן מסמל את הרוחניות, טוהרה מוסרית ואת הקדושה. והירוק מסמל את הטבע… והשגשוג" (כל הסברי הדגלים לקוחים מויקיפדיה). זה מעניין במיוחד לא רק בגלל הקרבה להסמלה הקבלית אלא בשל כך שההסמלה הזו מבוססת על כתבים זורואסטריים – כתבי הדת הפרסית העתיקה שנאספו החל מהמאה העשירית לפני הספירה ונערכו במאה הרביעית לספירה, בתקופת המלך שאפור השני, בן זמנו של רבא התלמודי, שדאג לשמור על קשרים לא מבוטלים עם המלך.  במילים אחרות, ייתכן שמדובר על תגובה ריגשית חוזרת בתרבויות שונות לאותם צבעים (בשינויים קלים) וייתכן שהמסורת הפרסית בדבר משמעות הצבעים השפיעה על תרבויות רבות ובהן גם על התרבות היהודית. אולי לקחנו מהדת הזורואסטרית את כיסוי הראש ותחיית המתים, אולי גם את האדום הלבן והירוק.

אלא שבספרות הזוהרית אף צבע (כמו שגם אף מידה, לרבות חסד ודין) אינם רק טוב או רק רע, וכאן מגיעה הייחודיות היהודית. גם עומק הרע, שהוא שלושת קליפות הטומאה, וגם שיא הטוב, הוא גילוי אור השכינה, מופיעים באותם צבעים בדיוק. שפע החסד החיובי הוא פריצת הגבולות השלילית והמסוכנת. אימת הדין היא גם היכולת לקיים מציאות חברה ושפה – כולן דורשות צמצום אבחנה והגדרה. החיבורים בין הדברים קיימים לפי הזוהר בעולמות השליליים והחיוביים כאחד. אולי הדבר המעניין ביותר במדרש הזוהרי הוא שגם החוויה האנושית מבוטאת באמצעות אותם צבעים. במדרש שלנו החוויה האנושית מיוצגת באמצעות הבושה. הבושה היא הרגש המקשר בין קליפות הטומאה והחטא לגילוי השכינה משום שהבושה מטבעה מבטאת את הפער בין האידיאה החברתית – (במקרה של הזהר גילוי השכינה), לבין היכרותנו הקרובה והאינטימית עם הרוע והחטא. ההסמקה החיוורון וגם המושג "הוריקו פניו" – שמקושרים אצל כולנו, פיזית וריגשית, עם השפלה ובושה (וגם עם מצב של מחלה), מבטאים את העובדה שהגוף והנפש שלנו מגלמים את מלוא העולמות הקיימים.

הבושה נוצרת במקום שיש ערווה, דהיינו חשיפה. דווקא משום כמיהתנו לעמוד באידיאה התרבותית, לחוות אותה ואף ליצור אותה, אנו נחשפים פעם אחר פעם בפער בינינו לבין ערכינו. מי שאינו חש בושה "בודאי לא עמדו רגלי אבותיו על הר סיני" משום שהוא לא מזדהה עם האידיאה החברתית תרבותית וממילא לא בוש על המרחק בין חייו לבין האידיאה. התפיסה הזו, נטועה עמוק ברעיון שהחוויה הדתית היהודית אינה חוויה שבין הפרט לאלהים אלא ברית שבין העם לאלהים. במקום שיש אידיאה חברתית-תרבותית (דהיינו כל מקום בו יש חברה) בהכרח קיימת בושה. (לביקורת על הבושה ראו במאמר "בין בושה לאשמה")

במדרש הזה הופעת השכינה נוצרת בעיקרה באמצעות התפילה וחגיגת שלושת הרגלים, אבל ככלל ניתן לומר שהעולם הקבלי כולו עוסק בדרכים האנושיות המגוונות מאוד מאוד לגלות את השכינה וליתר דיוק לדאוג שהיא תופרה כל הזמן בשפע אלהי על מנת שתוכל להשפיע את השפע הזה עלינו.

מכאן לסופו של המדרש: עור העורלה המסמל את כוחות הטומאה מורכב לפי חז"ל משלש שכבות, כמו גלד של בצל (תקוני הזהר הקדמה י"א). למעשה כל העור האנושי בנוי משלש שכבות (אפידרמיס, דרמיס והיפודרמיס). לפי המדרש מלא התקווה של תיקוני הזוהר ברית המילה מחזירה את קליפת העור שלנו לגילוי האור – הופכת את צבעי החומר לצבעים של אור. הזוהר משתמש במדרש קדום כדי לדמיין את אדם וחוה בכותנות אור. המדרש מספר על הפסוק (בראשית ג' כ"א):

וַיַּעַשׂ ה' אֱלֹהִים לְאָדָם וּלְאִשְׁתּוֹ כָּתְנוֹת עוֹר וַיַּלְבִּשֵׁם.

(בראשית רבה כ' י"ב):

בתורתו של רבי מאיר מצאו כתוב: כתנות אור.

המדרש לא מספר שלרבי מאיר היה כתב יד עם טעות מעתיק אלא שזה היה ספר התורה שממנו למד וקרא. לפי ההלכה כל שינוי מנוסח המסורה פוסל את ספר התורה. לפי תיקוני הזוהר כל שינוי הוא רובד נוסף של התורה. התורה בניסוח המסורה היא המצב לאחר החטא, כשלכולנו יש כתנות עור המייצגות את שלושת קליפות הטומאה. בחיצוניותנו אנו שקועים בטומאה ובחטא ומקיימים קשרים קרובים מדי ויצריים מדי עם הצד הלא נכון של המציאות. אבל טרם החטא הייתה אפילו החיצוניות שלנו גילוי שכינה. אנחנו היינו גילום של הערכים שלנו וזה הפוטנציאל שלנו. לכן ישנו נוסח של התורה שמשקף את המצב הזה. במילים אחרות מנקודת המבט של אלהים אין טעויות. כל מעשה אנושי, לרבות כל כתב יד של התורה וכל טעות, חושפים משהו בגילוי האלהי. המדרש הזה הוא הצעה פסיכולוגית ומוסרית מעמיקה בשני מובנים:
ראשית, אין שלווה במציאות כמו גם בעולמנו הפנימי. המציאות החיובית השלילית והפסיכולוגית היא קליידוסקופ צבעוני בלתי נלאה, שמורכב כולו מאותם צבעים בדיוק.
שנית, כל עוד אנו שקועים במעשה הנכון (במקרה של המדרש מדובר על כתיבת תורה ולימוד תורה) אין דבר כזה טעות. גם טעויות חמורות מצד ההלכה, דהיינו במובן המשפטי והחברתי הקלאסי, אותו מובן שבו רבי מאיר מעולם לא קיים את מצוות הקריאה בתורה(!) הן גילוי נדרש של המציאות. כל תרבית מוסרית שנזדהמה היא תרבית פניצילין פוטנציאלית. ובלבד שזו אכן היתה תרבית מוסרית.

בפתיחת השנה מציע לנו תיקוני הזוהר להתאמץ להפוך מציאות קשה של הרבה מאוד דם ודין וירוקת (שהיא גם איסלם וגם בושה) והמון חיוורון שכולנו חווינו וחווים, לאורות של אדום ירוק ולבן. לחשוש מהעור שלנו אבל להאמין ביכולת שלנו וברצון הטוב שלנו. ולהתחיל מבראשית.

שבת של שלום ותקווה.