בפרשת חקת מתארת התורה (במדבר כ"א ח'-ט'):

וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה עֲשֵׂה לְךָ שָׂרָף וְשִׂים אֹתוֹ עַל נֵס וְהָיָה כָּל הַנָּשׁוּךְ וְרָאָה אֹתוֹ וָחָי. וַיַּעַשׂ מֹשֶׁה נְחַשׁ נְחֹשֶׁת…

המגיפות ממשיכות להשתולל בעם מוכה המדבר, המורד שוב ושוב באלוהיו ובהנהגתו. החיסון הפלאי למגפת הנחשים הארסיים הוא נחש מנחושת, המתנוסס על דגל או תורן גבוה, שכל רואהו מתרפא מנשיכת הנחשים הארסיים, הממיתים, המתקיפים את בני ישראל.

דברים מעטים מאוד נשארו מתקופת משה רבנו עם הכניסה לארץ. ארון הברית, לוחות הברית, צנצנת מן, מטה אהרן, אולי חלק מכלי המשכן, ונחש הנחושת. לפי המסורת כל הזכרונות הללו נמחו ביד זדונית עם חורבן המקדש הראשון (או נגנזו בלית ברירה). לא נחש הנחושת. הזכרון הזה נמחה ביד חזקיהו המלך, ובכוונה. (מלכים ב' י"ח ד'):

וְכִתַּת נְחַשׁ הַנְּחֹשֶׁת אֲשֶׁר עָשָׂה מֹשֶׁה, כִּי עַד הַיָּמִים הָהֵמָּה הָיוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל מְקַטְּרִים לוֹ, וַיִּקְרָא לוֹ נְחֻשְׁתָּן.

חזקיה לועג למסורת שהותיר משה והורס אותה כי לדעתו היא הפכה בידי העם לעבודה זרה. על כך דורש רבי יהודה הנשיא (בבלי חולין דף ו'-ז'):

אפשר בא אסא ולא ביערו?
בא יהושפט ולא ביערו?
והלא כל עבודה זרה שבעולם אסא ויהושפט ביערום!
אלא מקום הניחו לו אבותיו להתגדר בו.
אף אני מקום הניחו לי אבותי להתגדר בו.

רבי יהודה הנשיא שואל איך חזקיה העז?! הרי עוד לפני חזקיה היו מלכים שנלחמו בהצלחה רבה בעבודה זרה ולא העלו בדעתם שנחש הנחושת שעשה משה רבנו בכבודו ובעצמו, בהוראה ישירה של ה', הוא עבודה זרה. והתשובה של רבי היא שחזקיה פשוט העז. כי אבותינו משאירים לנו מקום להתגדר בו. להפעיל שיקול דעת ולקבוע את דמותה וגידרה של היהדות שלנו. אם מורשתו של משה רבנו הופכת חלילה עבודה זרה יש לכתת אותה.

נחש הנחושת לא ריפא רק את המגיפה במדבר. הוא ריפא את היהדות לדורותיה. הוא ריפא אותה מהתנוונות ההופכת בהכרח לעבודה זרה. משמעו של ניוון דתי הוא לעולם קידוש פולחן קונקרטי על פני עבודת אלהים כוללת, רלוונטית, המשקפת ויוצרת את עולמו הערכי הרוחני והנפשי הכולל של המאמין. במצב כזה, הפולחן הקונקרטי והמאובן מחליף את האל החי. זו בדיוק עבודה זרה. בזכות נחש הנחושת נותרת לנו יהדות רלוונטית כבר יותר מ-3,000 שנה. ומסורת עזה של מלחמה במגפות וריפויין…

שבת של שלום וריפוי.