כשמדברים על הלכה רובנו משתעממים. עתיק. עבש. טרחני. דקדקני. ולא רלוונטי. במקרה הטוב. במקרה הרע: מקומם. מפלה. מזעזע. אבל האמת היא שכשאנחנו דוחים את ההלכה, אנחנו דוחים את היסוד המרכזי ביותר של היהדות מאז ומעולם. דת ישראל, בכל גלגוליה, היתה דת המשפט. אני לא מתכוונת רק למאות המצוות – 613 לפי המסורת, שהתורה מלאה בהן לפרטי פרטים (ומי שמכיר את המחלוקות על השאלה אלו מצוות נספרות במניין ה-613 ואלו לא, מגלה מהר מאוד שיש הרבה יותר מ-613). אני לא מתכוונת רק לכך שב-1500 השנים האחרונות, הספר הנלמד ביותר והמשפיע ביותר בעולם היהודי הוא הש"ס. 60 כרכים שרובם דיונים הלכתיים. אני אפילו לא מתכוונת רק עשרות אלפי או מאות אלפי ספרי השו"ת וחידושי התלמוד. זאת אומרת, אני מתכוונת לכל אלו, אבל בעיקר אני מתכוונת לכך שאחת המהפכות החשובות ביותר, אולי הכי חשובה, שהציעה דת ישראל לעולם כולו היא החלת מערכת המשפט על תחומים שעד אז נחשבו "אישיים" או "משפחתיים". הצעד הראשון בעולם במסגרת המאבק "פטריארכיה תמותי" הוא תורת ישראל.

בכל רחבי המזרח הקדום הייתה כמובן מערכת משפט, אבל היא לא חלה על בני ביתו של הפטריארך. הפטריארך היה השופט הבלעדי של אשתו בניו ובנותיו עבדיו ושפחותיו ככל שמדובר היה במערכת הפנימית של משק הבית. הוא היה יכול להכותם עד מוות או לנהל אותם בכל צורה אחרת. גם במקרה בו הגיעו הללו למערכת המשפט – כמו במקרה של ניאוף (כי שם היה מעורב גבר שאינו חלק ממשק הבית), בחוקי המזרח הקדום הפטריארך קבע את העונש של אשתו הבוגדת ושל הגבר שאיתו היא בגדה גם יחד (לעיתים הוא הוגבל לתת להם עונש זהה). הרעיון שלעבד מוכה ישנה זכות עמידה משפטית כנגד אדונו. שבמקרה של נזק מסוים הוא זכאי לצאת לחופשי. שהוא יכול להשמיע את קולו בפני מישהו אובייקטיבי. הרעיון שנואפת נשפטת שלא ע"י בעלה. הרעיון שאב אינו יכול לשלוט באופן מוחלט עד מוות בבניו – הוא רעיון כל כך מהפכני, עם השפעה כל כך עמוקה על תולדות העולם המערבי, שגם אם הדינים שקובעת התורה ביחס לעבד או לניאוף או לכל נושא אחר נראים לנו מזעזעים, אי אפשר שלא להעריך עמוקות את עצם קיומם. תורת ישראל חידשה שהפטריארך אינו כל יכול בתחומי משק ביתו. וככל הידוע לי זה היה הצעד האנטי-פטריארכלי הראשון בעולם. 3,000 שנים לאחר מכן יטענו משפטניות פמיניסטיות שמערכת המשפט עדיין מעוולת כשהיא תופסת עוולות שנעשות בתוך הבית כ"עניין פרטי". (אכן עד המאה ה-20 עדיין לא היה ניתן לדון בהורה שהיכה את ילדו או בגבר שאנס את אשתו בהעדר תשתית משפטית לדיון!) 2 מהדוגמאות המופתיות ביותר למהפכנות הזו של התורה נמצאות בפרשת כי תצא, ולא במקרה הן צמודות. שתיהן תוצר של אותה מהפכה משפטית ממש. הראשונה, הגבלה על חופש הירושה של הפטריארך. הלכה המכונה "בן השנואה". הפטריארך חייב להוריש לבנו הבכור פי שניים מלכל אחיו גם אם הבכור הוא בנה של אישה השנואה עליו (כמובן, מבין מספר נשותיו האפשריות של הפטריארך) ואילו הפרשה השנייה והמוכרת יותר היא פרשת בן סורר ומורה (דברים כ"א י"ח-כ"א):

כִּי יִהְיֶה לְאִישׁ בֵּן סוֹרֵר וּמוֹרֶה, אֵינֶנּוּ שֹׁמֵעַ בְּקוֹל אָבִיו וּבְקוֹל אִמּוֹ, וְיִסְּרוּ אֹתוֹ וְלֹא יִשְׁמַע אֲלֵיהֶם. וְתָפְשׂוּ בוֹ אָבִיו וְאִמּוֹ, וְהוֹצִיאוּ אֹתוֹ אֶל זִקְנֵי עִירוֹ וְאֶל שַׁעַר מְקֹמוֹ, וְאָמְרוּ אֶל זִקְנֵי עִירוֹ: בְּנֵנוּ זֶה סוֹרֵר וּמֹרֶה. אֵינֶנּוּ שֹׁמֵעַ בְּקֹלֵנוּ. זוֹלֵל וְסֹבֵא. וּרְגָמֻהוּ כָּל אַנְשֵׁי עִירוֹ בָאֲבָנִים וָמֵת, וּבִעַרְתָּ הָרָע מִקִּרְבֶּךָ. וְכָל יִשְׂרָאֵל יִשְׁמְעוּ וְיִרָאוּ.

באופן תקדימי התורה קובעת שהאב אינו יכול להרוג את בנו. הוא חייב להגיע להליך משפטי על כל הכרוך בכך. כבכל הליך משפטי גם לנאשם, דהיינו לבן, יש זכות טיעון. עוד חידוש מדהים הוא שגם לאימו של הילד יש זכות טיעון(!) רק אם האם מצטרפת לבקשת האב ומעידה כמותו הבן יוכל להיות מורשע. כיוון שזקני העיר הם השופטים וכל אנשי העיר הם המוציאים לפועל, האב יודע, שבפנותו לבית המשפט, כל בני העיר ישמעו את גרסת יתר בני המשפחה ואת עדויותיהם. חז"ל, שחיים לפחות 1,500 שנה (או 2,500 שנה) לאחר שהפסוקים הללו נכתבו, וכבר לא יכולים להעלות בדעתם פטריארכיה קיצונית כמו זו שנגדה יוצאת התורה בחוק הזה, חושבים שהחוק הזה תיאורטי לגמרי – שמעולם לא הייתה פטריארכיה כזו. הם דורשים (סנהדרין, ע"א א'):

בן סורר ומורה לא היה ולא עתיד להיות.
ולמה נכתב?
דרוש וקבל שכר.

שנים רבות לא הבנתי את הדרשה הזו. מדוע חז"ל סבורים שהתורה רצתה שנדרוש ונדון בעניינו של בן סורר ומורה, אם זה עניין תיאורטי לגמרי? על איזה שכר מדבר המדרש? לא חסרים עניינים תיאורטיים חשובים ומעניינים יותר – דיונים מטא-הלכתיים, דיונים תיאולוגיים, דיונים מוסריים. בשביל מה בכלל צריך משפטנות תיאורטית?! רק כשלמדתי על חוקי המזרח הקדום הבנתי. דרוש ודרשי את המהפכנות שהחוק הזה מייצג ומדגים הלכה למעשה – את המלחמה על כך שאף אדם אינו אדון על רעהו, את המלחמה על כך שהאישי הוא פוליטי, את המלחמה על כך שלכולנו, כולל כולנו, יש זכות עמידה בפני החוק והמשפט, שאלו חייבים להיות נגישים ומונגשים. את המלחמה על כך שהחוק צריך לייצג את האינטרסים של כולנו, כולל כולנו – גברים ונשים, זקנים וילדים, בריאים וחולים, חכמים וטיפשים, עניים ועשירים, מכל הצבעים הדתות והלאומים. משפט שמכיר את כולנו ומכיר בכולנו. "דרוש וקבל שכר" – חברה הוגנת יותר, מאוזנת יותר, בטוחה יותר.

שבת של שלום ושוויון.