פרק ד' בספר ויקרא עוסק באנשים שחוטאים בטעות. כהן, נשיא, כל העדה יחד וגם כל אחד מאיתנו. ככלל, סבורה התורה שיכול להיות שיקרה שמישהו יחטא (פס' ג') אִם הַכֹּהֵן הַמָּשִׁיחַ יֶחֱטָא, (פס' י"ג) וְאִם כָּל עֲדַת יִשְׂרָאֵל יִשְׁגּוּ, (פס' כ"ז) וְאִם נֶפֶשׁ אַחַת תֶּחֱטָא. אבל לגבי הנשיא – הוא המנהיג הפוליטי של העם – אומרת התורה (בפס' כ"ב):
אֲשֶׁר נָשִׂיא יֶחֱטָא, וְעָשָׂה אַחַת מִכָּל מִצְוֹת ה' אֱלֹהָיו אֲשֶׁר לֹא תֵעָשֶׂינָה…
לא אם הנשיא יחטא, אלא כאשר הנשיא יחטא. הנשיא לבטח יחטא. על כך מפרש הכלי יקר (רבי שלמה אפרים מלונטשיץ. צ'כיה. המאה ה16-17 דיבור המתחיל "נפש כי תחטא"):
אבל הנשיא המתנשא לכל ראש ונוהג נשיאותו ברמה מתוך רום לבבו, ודאי יבוא לידי חטא. לכך נאמר: "אֲשֶׁר נָשִׂיא יֶחֱטָא", כי לשון "אשר" מורה על דבר שודאי יהיה ואין בו ספק.
הכלי יקר רחוק מלהיות אנרכיסט. הוא אינו מתנגד למנהיגות. אבל העובדה שמנהיגות דורשת "לנהוג ברמה" – היא מחייבת כוח, ו"רום לבב" – בטחון בכוח, בטחון מול הזולת, יהירות, סוג של חוסר ספקנות בעיקר לא ספקנות עצמית – אלו גורמים לכך שהמנהיגות בוודאי תיצור חטא. בלי שום ספק.
