בחלק הקודם סקרנו את יחסי ישראל והמואבים עד סוף תקופת השופטים. לאחר תקופת השופטים עולה שאול ומצליח להילחם במואבים כמו גם בעמים שכנים נוספים בהצלחה ניכרת (שמואל א' י"ד מ"ז-מ"ח). גם דוד, שבתקופה בה הוא מאפיונר שאליו מתקבצים כל אנשי המצוק, החייבים הבורחים מנושיהם וכל מרי הנפש, יושב עם המואבים (שמואל א' כ"ב א'-ד'), הרי שאחרי שהוא נעשה מלך, מכניע את המואבים. אולם ההכנעה אינה מוחצת, כפי שמתאר המקרא במפורש (שמואל ב' ח' ב'):

וַיַּךְ אֶת מוֹאָב, וַיְמַדְּדֵם בַּחֶבֶל הַשְׁכֵּב אוֹתָם אַרְצָה. וַיְמַדֵּד שְׁנֵי חֲבָלִים לְהָמִית, וּמְלֹא הַחֶבֶל לְהַחֲיוֹת. וַתְּהִי מוֹאָב לְדָוִד לַעֲבָדִים נֹשְׂאֵי מִנְחָה. (וכך גם מתואר בדברי הימים א' י"ח)

רק בשמו של יהושפט מלך יהודה (המאה ה-9 לפנה"ס) נקשרים סוגים אחרים של מלחמות. המלחמה הראשונה (ככל הנראה, מבחינת הסדר הכרונולוגי, היתה או לא היתה, ואולי זו אותה מלחמה שמתוארת גם במלכים ב') היא מלחמה בה אלהים נלחם עבורנו. בני מואב ועמון עולים להלחם ביהושפט, ככל הנראה בעזרת הארמים וכבר כובשים את עין גדי. יהושפט מתפלל אל ה' ומבקש הצלה כי להערכתו אין בכוחו להילחם בהמון הרב הזה. ברגע מיואש זה יורדת רוח ה' על אחד מן המחנה, איש בשם יחזיאל והוא מבטיח כי אלהים יילחם את המלחמה ואנו לא נאלץ לעשות דבר. על מנת להילחם ביהודה צריך האויב לעלות מעין גדי לכיוון ירושלים באחד הואדיות. למחרת, בעוד בני עמון ומואב מתארגנים להילחם, בני שעיר, הם האדומים תוקפים אותם (או ששודדים ממארבים תוקפים התארגנות משולשת של בני מואב עמון ושעיר), בבוקה ומבולקה השוררת בואדי הצדדים תוקפים כולם אחד את השני. תושבי יהודה מסתכלים על המחזה מלמעלה, וכשהכל מסתיים הם פושטים על הגופות ובוזזים את השלל, מבלי שהיו מעורבים כלל במלחמה (ראו דברי הימים ב' כ').

הפעם השניה היא זו שמעניינת אותנו במיוחד, משום שהיא הפעם היחידה בכל מאות שנות האיבה שבין בני ישראל ויהודה למואב שבו מנסים בני ישראל להכריע את מואב ולהגיע לניצחון המוחלט. מהסיפור הזה מתגלה שלפחות במאה ה-9 לפנה"ס המואבים כלל אינם משועבדים ליהודה אלא לישראל ומעלים מס לאחאב מלך ישראל. אלא שאחרי מותו הם מנסים להשתחרר, ומורדים ביהורם בנו של אחאב. הם "פושעים בו". כשמשמעות הביטוי בתנ"ך היא שהם מפסיקים להעלות לו את המיסים שהם מחוייבים לו לפי "החוק" (שהמלך המנצח כופה). כך מתאר המקרא את שארע (מלכים ב' ג' ה'-י"ז):

וַיְהִי כְּמוֹת אַחְאָב, וַיִּפְשַׁע מֶלֶךְ מוֹאָב בְּמֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל.  וַיֵּצֵא הַמֶּלֶךְ יְהוֹרָם, בַּיּוֹם הַהוּא מִשֹּׁמְרוֹן, וַיִּפְקֹד אֶת כָּל יִשְׂרָאֵל.  וַיֵּלֶךְ וַיִּשְׁלַח אֶל יְהוֹשָׁפָט מֶלֶךְ יְהוּדָה לֵאמֹר: מֶלֶךְ מוֹאָב פָּשַׁע בִּי. הֲתֵלֵךְ אִתִּי אֶל מוֹאָב  לַמִּלְחָמָה? וַיֹּאמֶר: אֶעֱלֶה. כָּמוֹנִי כָמוֹךָ כְּעַמִּי כְעַמֶּךָ כְּסוּסַי כְּסוּסֶיךָ. וַיֹּאמֶר (מלך ישראל): אֵי זֶה הַדֶּרֶךְ נַעֲלֶה? וַיֹּאמֶר (מלך יהודה): דֶּרֶךְ מִדְבַּר אֱדוֹם.  וַיֵּלֶךְ מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל וּמֶלֶךְ יְהוּדָה וּמֶלֶךְ אֱדוֹם, וַיָּסֹבּוּ דֶּרֶךְ שִׁבְעַת יָמִים, וְלֹא הָיָה מַיִם לַמַּחֲנֶה וְלַבְּהֵמָה אֲשֶׁר בְּרַגְלֵיהֶם. וַיֹּאמֶר מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל:  אֲהָהּ! כִּי קָרָא ה' לִשְׁלֹשֶׁת הַמְּלָכִים הָאֵלֶּה לָתֵת אוֹתָם בְּיַד מוֹאָב. 

וַיֹּאמֶר יְהוֹשָׁפָט: הַאֵין פֹּה נָבִיא לַה'?… וַיֹּאמֶר אֱלִישָׁע… כֹּה אָמַר ה':  עָשֹׂה הַנַּחַל הַזֶּה גֵּבִים גֵּבִים. כִּי כֹה אָמַר ה': לֹא תִרְאוּ רוּחַ וְלֹא תִרְאוּ גֶשֶׁם, וְהַנַּחַל הַהוּא יִמָּלֵא מָיִם. וּשְׁתִיתֶם אַתֶּם וּמִקְנֵיכֶם וּבְהֶמְתְּכֶם.  וְנָקַל זֹאת בְּעֵינֵי ה' וְנָתַן אֶת מוֹאָב בְּיֶדְכֶם. 

יהורם מלך ישראל יוצר ברית משולשת עם יהושפט ומלך אדום. יחד הם מקיפים את מואב, ב"דרך אדום". דרך אדום ידועה עוד הרבה אחרי התקופה המקראית, היא עוקפת את ים המלך מדרום ומשם ממשיכה בכמה נתיבים אפשריים. ומשמע שהכוונה היא להשתמש בברית עם מלך אדום כדי לתקוף את מואב מדרום או אולי אפילו לאגף אותו ממזרח, אלא שהצבא מסתבך במדבר אדום (בצד הדרומי של ירדן היום, לכיוון ערב הסעודית). אז מבקש יהושפט המלך הצדיק נביא, מגיע אלישע ומבטיח מים במדבר (על פניו ההבטחה היא לשיטפון) שיציל את הצבא ואגב כך מבטיח להם גם נצחון במלחמה. אולם הוא לא מסתפק בכך ונותן גם הוראות כיצד ללחום, רחוק מאוד מדיני המלחמה של ספר דברים (שם פס' י"ט):

וְהִכִּיתֶם כָּל עִיר מִבְצָר וְכָל עִיר מִבְחוֹר, וְכָל עֵץ טוֹב תַּפִּילוּ, וְכָל מַעְיְנֵי מַיִם תִּסְתֹּמוּ, וְכֹל הַחֶלְקָה הַטּוֹבָה תַּכְאִבוּ בָּאֲבָנִים. 

אלישע מורה לברית המלכים "לשטח" את מואב ולדאוג לכך שהיא לא תוכל להשתקם כלכלית בהעדר עצים, חלקות ומים. דברים שמטבעם לוקח מספר שנים לשקמם וממילא גם המואבים שיינצלו לא יוכלו להישאר מיד במקומם ויהיו חייבים לברוח. כך אכן עושים הישראלים  (שם פס' כ"ד-כ"ז):

וַיָּקֻמוּ יִשְׂרָאֵל וַיַּכּוּ אֶת מוֹאָב וַיָּנֻסוּ מִפְּנֵיהֶם… וְהֶעָרִים יַהֲרֹסוּ וְכָל חֶלְקָה טוֹבָה יַשְׁלִיכוּ אִישׁ אַבְנוֹ וּמִלְאוּהָ, וְכָל מַעְיַן מַיִם יִסְתֹּמוּ, וְכָל עֵץ טוֹב יַפִּילוּ, עַד הִשְׁאִיר אֲבָנֶיהָ בַּקִּיר חֲרָשֶׂת; וַיָּסֹבּוּ הַקַּלָּעִים וַיַּכּוּהָ. וַיַּרְא מֶלֶךְ מוֹאָב כִּי חָזַק מִמֶּנּוּ הַמִּלְחָמָה, וַיִּקַּח אוֹתוֹ שְׁבַע מֵאוֹת אִישׁ שֹׁלֵף חֶרֶב לְהַבְקִיעַ אֶל מֶלֶךְ אֱדוֹם וְלֹא יָכֹלוּ.  וַיִּקַּח אֶת בְּנוֹ הַבְּכוֹר אֲשֶׁר יִמְלֹךְ תַּחְתָּיו, וַיַּעֲלֵהוּ עֹלָה עַל הַחֹמָה, וַיְהִי קֶצֶף גָּדוֹל עַל יִשְׂרָאֵל. וַיִּסְעוּ מֵעָלָיו, וַיָּשֻׁבוּ לָאָרֶץ.

כפסע מהנצחון המוחלט מלך מואב מנסה לסגת דרומה, לכיוון אדום. אלא שהאדומים (שהם כזכור בברית עם מלכי יהודה וישראל וכמובן יש להם גם את האינטרסים שלהם) לא מוכנים שמלך מואב על שבע מאות חייליו יבקיעו לאדום, בוודאי לא כשמאחורי הצבא הזה, אלפי פליטים מוכים מורעבים וצמאים. מלך מואב הלכוד לא יודע מה לעשות ובצר לו מקריב את בנו הבכור, יורש העצר לעולה, באופן טקסי ופומבי על גבי החומה. באופן פלאי כלשהו זה עוזר. המלחמה מתהפכת. התנ"ך, מסתפק בכך שהיה "קצף" על ישראל והם חוזרים מארץ בני מואב לארצם. המפרשים מנסים לענות על מה יצא הקצף. מדוע אלהים כועס על הלוחמים שעשו כדברי נביא ה'. רש"י מציע:

שנזכרו עונותיהם, שאף הם עובדין עבודה זרה ואינן ראויין לנס.

פירוש דחוק ביותר. ספר מלכים מתאר את יהורם כאחד המלכים הצדיקים יחסית של ישראל שביטל את במות הבעל וחטאו היחיד היה שלא ביטל את המקדשים של ירבעם בן נבט (בהם כידוע עבדו לאלהי ישראל אולם לא בירושלים). בסיפור הזה עצמו כמו גם בספר דברי הימים בולט שיהושפט הוא מלך צדיק, השומע לדברי הנביאים וזכאי שה' יילחם לו (וכך אכן מסכם ספר דברי הימים את מלכותו).

ביאור שטיינזלץ על הפסוק, כהרגלו הולך בעקבות רש"י אך הוא חש בחולשת הפירוש, ומוסיף:

מלך מואב ביטא את מסירותו לאלוהיו בהקריבו את היקר לו ביותר, את יורש העצר שלו, לעולה על חומת העיר. אפילו בין הכנענים קרבנות אדם לא היו מעשה שכיח. גם בהקרבה למולך לרוב נעשו מעשים סמליים, והילדים הועברו באש בחיים, אך לא נשרפו. על כן – וַיְהִי קֶצֶף, כעס וקטרוג גָּדוֹל עַל יִשְׂרָאֵל מאת ה'. מידת הדין של מעלה קטרגה, כביכול: כיצד מלך מואבי זה נכון להעלות את בנו שלו לקרבן, ואילו אתם אינכם מתמסרים לרצוני?! אלוקים אינו מעוניין כמובן בקרבנות אדם, אלא בנכונות של עובדיו להתמסר אליו. כנראה בעקבות מעשהו של מישע חשו אנשי הצבא שהמלחמה אינה ראויה ומוצדקת, וַיִּסְעוּ מֵעָלָיו, עזבו את מלך מואב, וַיָּשֻׁבוּ לָאָרֶץ, איש איש לארצו.

לדעת שטיינזלץ מלחמת החורמה הקיצונית במואב, שהובילה את מלך מואב לשחוט את בנו בפרהסיה מתוך יאוש, זיעזעה את לוחמי יהודה ישראל ואדום. הם חשו שהמלחמה מפסיקה להיות מוצדקת ושבו הביתה.

המצודת דוד (רבי דוד אלטשולר, המאה ה17-18) מציע:

מלך אדום קצף על ישראל, כי בעבורה באה לו הרעה ההיא (ובכיוון זה הלכו גם הרד"ק והרלב"ג).

במילים אחרות לדעת אלטשולר, המלחמה היתה בעיקרה אינטרס של מלך ישראל שהמואבים העלו לו מיסים קיצוניים, (100,000 כבשים מפוטמים לבשר ו100,000 אילים לצאן בכל שנה). אולם מי ששילם את מחיר המלחמה הם האדומים שהמואבים איימו להשתלט על ארצם ובוודאי לא הצליחו לעצור את כל הפליטים שלא היה להם מה להפסיד. כיוון שמלך ישראל לא חשב על המחיר לשותפיו ונלחם בצורה כזו שהאזור בהכרח שילם מחיר כבד הברית התפרקה לו והוא נאלץ לחזור.

הגמרא שואלת מדוע הקרבת הבן של מישע מלך מואב יוצרת קצף גדול על ישראל והיא עונה בשנינות (סנהדרין ל"ט ב'):

רבי יהושע בן לוי רמי (הקשה): כתיב (יחזקאל ה' ז') ״וּכְמִשְׁפְּטֵי הַגּוֹיִם אֲשֶׁר סְבִיבוֹתֵיכֶם לֹא עֲשִׂיתֶם״, וּכְתִיב (יחזקאל י"א י"ב) ״וּכְמִשְׁפְּטֵי הַגּוֹיִם אֲשֶׁר סְבִיבוֹתֵיכֶם עֲשִׂיתֶם״.

(ופותר  רבי יהושע בן לוי את הסתירה) 

כמתוקנין שבהם – לא עשיתם, כמקולקלין שבהם – עשיתם.

במילים אחרות, לדעת הגמרא הקצף יצא כי לכאורה בני ישראל מתבדלים מהמואבים ובכלל, ונלחמים על ייחודם, אבל הם שכחו את דיני המלחמה. בפועל הם מתנהגים כמו אומות העולם, פשוט כמו המקולקלות שבהן…

במילים אחרות, לדעת המפרשים מלחמת החורמה כשלה או בגלל שהאל כעס, או בגלל שהחיילים לא יכולים היו להאמין בצידקתה של מלחמה כזו, או בשל כך שמלחמה כזו פוררה את האינטרסים האזוריים וממילא פרמה בריתות בינלאומיות או בשל כך שהמלחמה הפכה אותנו להיות מן המקולקלות שבאומות.

התנ"ך שככל הנראה חס על כבודו של אלישע אינו מתאר איך נראה אותו "קצף". אבל הארכיאולוגיה מתארת לנו בפרוטרוט, משום שמישע מלך מואב הקדיש לכמוש (ולעצמו) מצבה המתארת את נצחונו. מצבת מישע התגלתה בסוף המאה ה-19, וכיוון שהניב המואבי קרוב מאוד לשפה העברית וגם האותיות הן אותיות הכתב העברי הקדום הרי כל דובר עברית יכול פחות או יותר להבינה וכך כותב מישע:

אָנֹךִ (אנוכי) מֵשַׁע בֶּן כְּמֹשְ[יָת] מֶלֶךְ מֹאָב הַדִּיבֹנִי. אָבִי מָלַךְ עַל מֹאָב שְׁלֹשִן שַׁת (שלושים שנה) וְאָנֹךִ מָלַכְתִּי אַחַר אָבִי. וָאַעַשׂ הַבָּמַת (הבמה, במובן מקום פולחן) זֹאת לִכְמֹש… כִּי הֹשִעַנִי מִכָּל הַמְּלָכִן וְכִי הֶרְאַנִי בְּכָל שׂנְאַי. עָמְרִי מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל וַיְעַנֵּו (ויענה, מלשון עינוי) אֶת מֹאָב יָמִן רַבִּן (ימים רבים), כִּי יֶאֱנַף כְּמֹש בְּאַרְצֹה. וַיַחֲלִיפֹה בְּנֹה (בנו) וַיֹּאמֶר גַּם הֻא: אֲעַנֵּו אֶת מֹאָב. בְּיָמַי אָמַר כֵּ[ן]. וָאֵרֶא בֹּה וּבְבֵתֹה (וארא בו ובביתו, משמע שישנו ניב קרוב מאוד לעברית שבו לראות ב… הכוונה לנצחון או עליונות.). וְיִשְׂרָאֵל אָבֹד אָבַד עֹלָם. וַיִּרַשׁ עָמְרִי אֶת אֶרֶץ מְהֵדְבָא, וַיֵּשֶׁב בָּהּ יָמֵהֻ (ימיו) וַחֲצִי יְמֵי בְּנֹה אַרְבָּעִן שַׁת, וַיְשִׁבֶהָ כְּמֹש בְּיָמַי… וְאִשׁ גָּד יָשַׁב בְּאֶרֶץ עֲטָרֹת מֵעֹלָם. וַיִּבֶן לֹה מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל אֶת עֲטָרֹת. וָאֶלְתַּחֵם בַּקִּר (ואלחם בעיר) וָאֹחֲזֶהָ, וָאֶהֱרֹג אֶת כָּל הָעָם… וָאֵשְבְּ (=שביתי) מִשָם אֶת אֲרִאֵל (גיבור) דָוִדֹה (כנראה מבית דוד – ממלכת יהודה)… וַיֹּאמֶר לִי כְּמֹש: לֵךְ אֱחֹז אֶת נְבֹה עַל יִשְׂרָאֵל. וָאֶהֱלֹךְ בַּלֵּלָה (בלילה) וָאֶלְתַּחֵם בָּהּ מִבְּקֹעַ הַשַּׁחֲרִת עַד הַצָּהֳרֵם וָאֹחֲזֶהָ, וָאֶהֱרֹג כֻּלָּהּ, שִׁבְעַת אֲלָפִן גְּבָרִן וְגֻרִן וּגְבָרֹת וְגֻרֹת (גברים וילדים וגברות וילדות) וּרְחָמֹת (נראה לענ"ד שהכוונה לנשים הרות וד"ר אריה בורנשטיין מסביר: בתולות), כִּי לְעַשְׁתָּר־כְּמֹש הֶחֱרַמְתִּהָ. וָאֶקַּח מִשָּׁם אֶ[ת כְּ]לֵי י-ה-ו-ה וָאֶסְחַבְהֵם לִפְנֵי כְּמֹש. וּמֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל בָּנָה אֶת יַהַץ וַיֵּשֶׁב בָּהּ בְּהִלְתַּחֲמֹה בִּי, וַיְגָרְשֵׁהֻ כְּמֹש מִפָּנַי…  וְאָנֹךִ מָלַכְתִּ[י ..] מְאַת בַּקִּרִן אֲשֶׁר יָסַפְתִי עַל הָאָרֶץ… (מלכתי במאה ערים אשר הוספתי על הארץ, ובקטע שדילגתי הוא מתאר עוד ערים שבהן ניצח ואת מפעלי השיקום והבניה שנקט בהם, בין היתר באמצעות אסירי ישראל).

אמנם מישע מייחס את המרד למלכי ישראל דור אחד לפני הייחוס בתנ"ך (מבחינתו הוא נלחם בבנו של עמרי ולא בנכדו), ויש חוקרים הסבורים שמדובר על מלחמה אחת לפני זו המתוארת במלכים ג' אלא שלענ"ד זה פשוט לא יכול להיות מבחינת השנים. מישע טוען שמואב היתה משועבדת לישראל 40 שנה, עוד מתקופת אביו, אולם עמרי מלך רק 11 שנה (כולל התקופה שבה הוא היה עוצר בתחילה והשנתיים האחרונות בהן הוא מלך עם בנו אחאב. שלטונם של עמרי ואחאב יחד נמשך 30 שנה ועם השלטון של אחזיה ויהורם, הבנים של אחאב, אכן מדובר על 40 שנה (עד 842 לפנה"ס). ממילא כרונולוגית מלחמה שמתנהלת לאחר כ-40 שנות שעבוד היא בתקופת יהורם. סביר בעיני שאחאב, שהיה המלך החזק בבית עמרי, נקרא במואב על שם מקים בית המלוכה, ולפיכך את כל שנות השיעבוד מייחס מישע לעמרי, ואח"כ מתייחס לבנו החלש ממנו אותו ניצח ואף לא טורח לציינו בשמו. גם העובדה שעל פי הכתובת ישנם גיבורים מבית דוד השותפים למלחמה מחזקת את הקשר בין המלחמה המקראית לזו המתוארת במצבת מישע.

אם כך הוא, כשישראל נלחמים מלחמת חורמה שאין בה דין ואין דיין, כשהם נלחמים ממש לפי הוראות נביא ה', רגע לאחר מה שנראה כניצחון שהולך למחוק את המואבים המיואשים, יצא קצף על ישראל שמחק בפועל  את נחלת גד וראובן כולל שבעת אלפים הרוגים לצד הישראלי.

אכן יצא קצף על ישראל.

בברכת חג של שמחה ושלום.