בפרקים הקודמים תיארנו את היחסים העגומים בין ישראל למואב עד למאה ה-9 לפנה"ס. במאות השנים עד לחורבן בית המקדש הראשון ממשיכים המואבים להיות אויבים מרים של ישראל. כך למשל מנבא צפניה במאה ה-7 לפנה"ס, בתקופת ממלכת יאשיהו (צפניה ב' ט'-י'):

לָכֵן חַי אָנִי נְאֻם ה' צְבָאוֹת אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל, כִּי מוֹאָב כִּסְדֹם תִּהְיֶה וּבְנֵי עַמּוֹן כַּעֲמֹרָה, מִמְשַׁק חָרוּל וּמִכְרֵה מֶלַח וּשְׁמָמָה, עַד-עוֹלָם, שְׁאֵרִית עַמִּי יְבָזּוּם, וְיֶתֶר גּוֹיִ יִנְחָלוּם.  זֹאת לָהֶם תַּחַת גְּאוֹנָם,  כִּי חֵרְפוּ וַיַּגְדִּלוּ  עַל עַם ה' צְבָאוֹת.

צפניה מנבא חורבן למואב כעונש על כך שהם "הגדילו" על עם ה', דהיינו שולטים בו, מחרפים אותו (ונדמה לי שכאן אין הכוונה לחרפות, במובן שהם קיללו את ישראל אלא מלשון חרפה – שהם ביישו את ישראל והתעמרו בהם).

דור אחד לאחר מכן, עם עליית הבבלים, יוצר יהויקים ברית כנגד הבבלים תוך הישענות על ברית אזורית ועל מצרים. ירמיהו הנביא  מתנגד נחרצות למדיניות הזו. ירמיהו סבור שיש לכוף ראש בפני הבבלים, שמצרים היא משענת קנה רצוץ, ושההתנגדות לבבלים תביא אסון. ההיסטוריה מלמדת שירמיהו צדק. אולם אגב מלחמתו על פוליטיקה זהירה יותר מסתבר שישנה ברית בין יהודה לבין עמים רבים באזור, וביניהם המואבים, וירמיהו מנסה לשכנע את כולם לא למרוד בבבלים (ירמיהו כ"ז א'-ה'):

בְּרֵאשִׁית מַמְלֶכֶת יְהוֹיָקִם בֶּן יֹאושִׁיָּהוּ מֶלֶךְ יְהוּדָה  הָיָה הַדָּבָר הַזֶּה אֶל-יִרְמְיָה מֵאֵת ה' לֵאמֹר.  כֹּה-אָמַר ה' אֵלַי עֲשֵׂה לְךָ מוֹסֵרוֹת וּמֹטוֹת וּנְתַתָּם עַל-צַוָּארֶךָ.  וְשִׁלַּחְתָּם אֶל מֶלֶךְ אֱדוֹם וְאֶל מֶלֶךְ מוֹאָב וְאֶל מֶלֶךְ בְּנֵי עַמּוֹן וְאֶל מֶלֶךְ צֹר וְאֶל מֶלֶךְ צִידוֹן בְּיַד מַלְאָכִים הַבָּאִים יְרוּשָׁלִַם אֶל צִדְקִיָּהוּ מֶלֶךְ יְהוּדָה. וְצִוִּיתָ אֹתָם אֶל אֲדֹנֵיהֶם לֵאמֹר:  כֹּה אָמַר ה' צְבָאוֹת אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל, כֹּה תֹאמְרוּ אֶל אֲדֹנֵיכֶם… אָנֹכִי נָתַתִּי אֶת כָּל הָאֲרָצוֹת הָאֵלֶּה בְּיַד נְבוּכַדְנֶאצַּר מֶלֶךְ בָּבֶל.

על אף הברית, כשהבבלים עולים להילחם ביהודה (שמחליטה להשתחרר מעול מיסיה לבבל), המואבים, או לפחות חלק מהם, (עם בעלי ברית אחרים של ישראל), משמשים דווקא שכירי החרב של הבבלים, במה שיהפוך להיות הגל הראשון של גלות בבל (מלכים ב' כ"ד):

בְּיָמָיו (של יהויקים) עָלָה נְבֻכַדְנֶאצַּר מֶלֶךְ בָּבֶל, וַיְהִי לוֹ יְהוֹיָקִים עֶבֶד שָׁלֹשׁ שָׁנִים, וַיָּשָׁב וַיִּמְרָד בּוֹ.  וַיְשַׁלַּח ה' בּוֹ אֶת גְּדוּדֵי כַשְׂדִּים וְאֶת גְּדוּדֵי אֲרָם וְאֵת גְּדוּדֵי מוֹאָב וְאֵת גְּדוּדֵי בְנֵי עַמּוֹן, וַיְשַׁלְּחֵם בִּיהוּדָה לְהַאֲבִידוֹ.

כיצד מתייחסים נביאי ישראל לאומה הזו הנלחמת בישראל מהימים העתיקים עוד טרם תקופת השופטים ועד שהיא משתתפת בהגליית יהודה וחורבנה? כפי שראינו, צפניה מאחל למואבים חורבן כחורבן סדום ועמורה, ללא שמץ של חמלה, ממש כפי שבקש אלישע הנביא לנהוג במואבים 200 שנה קודם לכן (כאמור בחלק ב' של המאמר). אלא שבשלב הזה הוא הנביא האחרון שינקוט בעמדה הזו. אכן גם ישעיהו ולאחריו, ממש בתקופת החורבן ירמיהו יתנבאו שמואב, ממש כמו יהודה, עומדת להיחרב. ישעיהו יתאר את רגשותיו (ישעיהו ט"ז י"א-י"ד):

עַל כֵּן מֵעַי לְמוֹאָב כַּכִּנּוֹר יֶהֱמוּ וְקִרְבִּי לְקִיר חָרֶשׂ…  וּשְׁאָר מְעַט מִזְעָר, לוֹא כַבִּיר.

קיר חרש זו אחת הערים שמופיעות במצבת מישע. מעיו של ישעיהו הומים למואב וקרביו לקיר חרש, משום שהולך להישאר ממנו מעט מזעיר, מעם שהיה כביר. אם ישעיהו הומה למואב ככנור הרי ירמיהו כחליל (ירמיהו מ"ח ל"ו-מ"ז):

עַל כֵּן לִבִּי לְמוֹאָב כַּחֲלִלִים יֶהֱמֶה וְלִבִּי אֶל אַנְשֵׁי קִיר חֶרֶשׂ כַּחֲלִילִים יֶהֱמֶה… [כאן מתאר ירמיהו את חורבנם הקשה ומסיים] וְשַׁבְתִּי שְׁבוּת מוֹאָב בְּאַחֲרִית הַיָּמִים נְאֻם ה' עַד הֵנָּה מִשְׁפַּט מוֹאָב.

נביאי ישראל הומים על מפלת מואב, על חלליה ושבוייה, גברים נשים ילדים וזקנים. נביאי ישראל מתפללים שבאחרית הימים ישיב ה' את שבות מואב, אחד האויבים המרים של ישראל במשך מאות שנים.

המאבק בין ישראל למואב, שמתחיל (לכל המאוחר) בכיבוש ארץ האמורי היא צפון מואב, שבעטיו נשכר בלעם בן בעור לקלל את ישראל מסתיים בנבואות החורבן העצובות על מואב של נביאי ישראל. כך מסכמים את המעגל הזה חז"ל (במדבר רבה כ' א'):

ראה מה בין נביאי ישראל לנביאי עובדי כוכבים:
נביאי ישראל מזהירין את ישראל מן העבירות… ונביא שעמד מן הגוים העמיד פרצה לאבד את הבריות מן העולם.
ולא עוד אלא שכל הנביאים היו במדת רחמים על ישראל ועל עובדי כוכבים שכן ירמיה אומר (ירמיה מ"ח, ל"ו): "לִבִּי לְמוֹאָב כַּחֲלִלִים יֶהֱמֶה" וכן יחזקאל (יחזקאל כ"ז, ב'): "בֶן אָדָם שָׂא עַל צֹר קִינָה" וזה אכזרי עמד לעקור אומה שלימה חינם על לא דבר.

בברכת חג של שמחה ושלום.