במדרש ידוע מטילה הגמרא פגם במתן התורה שבכתב (שבת פ"ח א'):

(שמות י"ט, י"ז) "וַיִּתְיַצְּבוּ בְּתַחְתִּית הָהָר" אמר רב אבדימי בר חמא בר חסא: מלמד שכפה הקב"ה עליהם את ההר כגיגית ואמר להם אם אתם מקבלים התורה מוטב ואם לאו שם תהא קבורתכם.
אמר רב אחא בר יעקב מכאן מודעא (מודעא הוא פגם חוזי המעמיד בספק את עצם קיומו של החוזה) רבה לאורייתא (לתורה).
אמר רבא: אף על פי כן הדור (חזרו) קבלוה בימי אחשורוש. דכתיב (אסתר ט', כ"ז) "קִיְּמוּ וְקִבְּלוּ הַיְּהוּדִים" קיימו מה שקיבלו כבר.

התורה ציוותה (דברים ד' ב'):

לֹא תֹסִפוּ עַל הַדָּבָר אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם וְלֹא תִגְרְעוּ מִמֶּנּוּ

והיא חוזרת על כך שוב בהדגשה (דברים י"ג א'):

אֵת כָּל הַדָּבָר אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם אֹתוֹ תִשְׁמְרוּ לַעֲשׂוֹת לֹא תֹסֵף עָלָיו וְלֹא תִגְרַע מִמֶּנּוּ.

 והנה בפורים עם ישראל מוסיף גם מוסיף, לראשונה בהיסטוריה היהודית חג חדש, עם מצוות חדשות כמו קריאת מגילה משלוח מנות מתנות לאביונים וסעודה. ועוד בלי להתבלבל מרשה לעצמו לברך על מקרא המגילה: ברוך אתה ה' אלהינו מלך העולם אשר קדשנו במצותיו וציוונו על מקרא מגילה. "ציוונו על מקרא מגילה"?! כל מי שקורא את התורה שבכתב חייב להסיק שמדובר בחָטָאנוּ על מקרא מגילה, משום שהוספנו מצוה. אכן כל מי שיקרא את הפרק הראשון בתלמוד הבבלי במסכת מגילה יוכל להתרשם ששאלת התשתית של הפרק היא סמכות התורה שבעל פה. תוקפם של חידושי הנביאים, של ההלכות הקדומות של ימי בית שני (חידושי הכנסת הגדולה בשפתם של חז"ל), השאלה האם אסתר יכולה להיות בכלל חלק מכתבי הקדש ומה מעמדם של הכתובים בכתבי הקדש וכמובן עצם קביעת חג חדש. (לדוגמה מרכזית לתפיסת המהפך התלמודי שבקביעת חג הפורים ראו במאמר ונהפוך הוא – היפוך התורה).

אם כך, כיצד הופך פורים לקבלת התורה?!

כדי להבין זאת יש לחזור לבעייתיות שבכפיית התורה. במסכת שבת רב אבדימי עשה "הנחה" לאלהים. כל הכפיה בהתייצבות בתחתית ההר המתוארת בפרשת יתרו מתרחשת באמצעות עוצמתם של ניסים גלויים. יתר על כן הלוחות שניתנו כתוצאה של מעמד הר סיני נשברו. האמת היא שחטא העגל כשלעצמו מלמד שמיד אחרי האירוע העם בחר לעשות מסכה בניגוד לעשרת הדיברות ללא כל חשש. הבחירה החופשית נשמרה במלוא עוזה. לעומת זאת הלוחות השניים שמתקבלים בפרשת כי תשא מתקבלים לאחר שמשה רבנו שרף את עגל הזהב, פיזר את הסגסוגת במים והשקה בכוח את בני ישראל, קרא לשבט לוי אליו, פתח במלחמת אזרחים והרג 3,000 איש, נעזר במגפה אלהית ולאחר מכן עלה מחדש לאלהים והוריד את לוחות הברית. הכפיה כאן היא במאגיה ובחרב. משה מדגים הלכה למעשה  שמי שלא יקבל את התורה ימות. למרבה הפלא, על אף שהמת הוא אבי אבות הטומאה לדעת משה רבנו זהו חלק מתהליך הכפרה על חטא העגל (שמות ל"ב כ'-ל'):

וַיִּקַּח אֶת הָעֵגֶל אֲשֶׁר עָשׂוּ, וַיִּשְׂרֹף בָּאֵשׁ, וַיִּטְחַן, עַד אֲשֶׁר דָּק; וַיִּזֶר עַל פְּנֵי הַמַּיִם, וַיַּשְׁקְ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל…  וַיַּעֲמֹד מֹשֶׁה, בְּשַׁעַר הַמַּחֲנֶה, וַיֹּאמֶר, מִי לַה' אֵלָי. וַיֵּאָסְפוּ אֵלָיו, כָּל בְּנֵי לֵוִי. וַיֹּאמֶר לָהֶם, כֹּה אָמַר ה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל: שִׂימוּ אִישׁ חַרְבּוֹ, עַל יְרֵכוֹ, עִבְרוּ וָשׁוּבוּ מִשַּׁעַר לָשַׁעַר בַּמַּחֲנֶה, וְהִרְגוּ אִישׁ אֶת אָחִיו וְאִישׁ אֶת רֵעֵהוּ, וְאִישׁ אֶת קְרֹבוֹ.   וַיַּעֲשׂוּ בְנֵי לֵוִי כִּדְבַר מֹשֶׁה. וַיִּפֹּל מִן הָעָם בַּיּוֹם הַהוּא כִּשְׁלֹשֶׁת אַלְפֵי אִישׁ…  וַיְהִי מִמָּחֳרָת, וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל הָעָם: אַתֶּם חֲטָאתֶם חֲטָאָה גְדֹלָה, וְעַתָּה אֶעֱלֶה אֶל ה', אוּלַי אֲכַפְּרָה בְּעַד חַטַּאתְכֶם.

גם חז"ל קושרים בין מיתה לכפרה (משנה יומא ח' ח'):

מיתה ויום הכיפורים מכפרין עם התשובה.

מסתבר שהמודעא הרבה (הגדולה) שפוגמת ביכולת לבחור בחופשיות בברית התורה אינה סתם אותות ומופתים אלא דרכן של תורות לאיים על מתנגדיהן בחרב ובמוות. לעומת זאת קבלת התורה שמייחס רבא למגילת אסתר נעשית באופן הפוך ממש (אסתר ט' כ'-כ"ג):

וַיִּכְתֹּב מָרְדֳּכַי אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה. וַיִּשְׁלַח סְפָרִים אֶל כָּל הַיְּהוּדִים אֲשֶׁר בְּכָל מְדִינוֹת הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ הַקְּרוֹבִים וְהָרְחוֹקִים לְקַיֵּם עֲלֵיהֶם לִהְיוֹת עֹשִׂים אֵת יוֹם אַרְבָּעָה עָשָׂר לְחֹדֶשׁ אֲדָר וְאֵת יוֹם חֲמִשָּׁה עָשָׂר בּוֹ בְּכָל שָׁנָה, וְשָׁנָה… וְקִבֵּל הַיְּהוּדִים אֵת אֲשֶׁר הֵחֵלּוּ לַעֲשׂוֹת וְאֵת אֲשֶׁר כָּתַב מָרְדֳּכַי אֲלֵיהֶם.

מרדכי היהודי שלח איגרות כדי לקבע מנהג עממי שהיהודים כבר החלו בו. ושוב מדגישה המגילה (שם פס' כ"ז):

קִיְּמוּ וְקִבְּלוּ הַיְּהוּדִים עֲלֵיהֶם וְעַל זַרְעָם וְעַל כָּל הַנִּלְוִים עֲלֵיהֶם, וְלֹא יַעֲבוֹר לִהְיוֹת עֹשִׂים אֵת שְׁנֵי הַיָּמִים הָאֵלֶּה, כִּכְתָבָם וְכִזְמַנָּם בְּכָל שָׁנָה וְשָׁנָה.

ובפעם השלישית (שם פס' ל'-ל"א):

וַיִּשְׁלַח (מרדכי) סְפָרִים אֶל כָּל הַיְּהוּדִים… דִּבְרֵי שָׁלוֹם וֶאֱמֶת. לְקַיֵּם אֶת יְמֵי הַפֻּרִים הָאֵלֶּה בִּזְמַנֵּיהֶם, כַּאֲשֶׁר קִיַּם עֲלֵיהֶם מָרְדֳּכַי הַיְּהוּדִי וְאֶסְתֵּר הַמַּלְכָּה, וְכַאֲשֶׁר קִיְּמוּ עַל נַפְשָׁם, וְעַל זַרְעָם דִּבְרֵי הַצּוֹמוֹת וְזַעֲקָתָם.

כעת מתבררים שני דברים נוספים, ראשית, תוכנם של האיגרות היה שלום ואמת. ללא איומים וחרבות אלא רק הצעה לחגיגה קבועה. שנית, חידושו של פורים הוא שהעם לא מקבל על עצמו סיגוף ועינוי נוספים, שכן ימי צום וזעקה כבר היו חלק מהתורה שבעל פה, אלא ימי משתה ושמחה. והא ראיה, שזהו עיקר המסר של המגילה, הרי שבניגוד לתורת משה שהחולק עליה דינו מיתה בוחרת המגילה לסיים את סיפורה במסר שהוא כנראה עניינה המרכזי (כמו המשפט המסיים של כל סיפור, אסתר י' ג'):

כִּי מָרְדֳּכַי הַיְּהוּדִי מִשְׁנֶה לַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ וְגָדוֹל לַיְּהוּדִים וְרָצוּי לְרֹב אֶחָיו דֹּרֵשׁ טוֹב לְעַמּוֹ וְדֹבֵר שָׁלוֹם לְכָל זַרְעוֹ.

מתברר שרוח חג הפורים, שהיא רוח משתה ושמחה קשורה בקשר עמוק לדברי שלום ולאפשרות לחלוק ולחשוב שמרדכי היהודי אינו רצוי. התוספת לציווי התורה כשדובר על סיגופים כבר היה ידוע בעם ישראל וממילא זה לא היווה בעיה (למי שאינו קורא פונדמנטליסט של התורה). החידוש של פורים הוא שאם מותר להוסיף סייגים ותעניות שהם ימי נזיפה על הציבור וחשבון נפש, מותר (וצריך) להוסיף שמחה ומשתה ושייחודה של התוספת החדשה הוא שהיא מרבה שלום.

חג הפורים לא מתקן רק את פרשת יתרו אלא גם ובעיקר את פרשת כי תשא. התיקון של פגם החירות שבקבלת התורה שבכתב הוא תורה של הסכמה רחבה, שלום, שמחה ומשתה. 

(על קשרים נוספים בין חג הפורים ליום הכיפורים ולמתן תורה ראו במאמר הופכים עינוי לעונג).

שבת של שלום משתה ושמחה.