במסכת קידושין דף מ"א יש דיון הלכתי מורכב למדי בענייני שליחות. הגמרא מוצאת 3 מקומות בתורה (ואפשר לומר 4) שמייסדים את דיני השליחות – האחד זה באפשרות למינוי שליח בגט (ובקידושין), השני זה במצוות תרומה והשלישי זה במצווה שקוראים בשבת החודש, בפרשת בא והיא הקרבת קרבן הפסח. אלא שרק לגבי הפרשה הזו קובעים התנאים "מכאן ששלוחו של אדם כמותו". עקרון שהוא מוסד בדיני השליחות עד ימינו אלה, כפי שקובע סע' 2 לחוק השליחות, תשכ"ה – 1965 שאף מסביר את הסייגים שההלכה עצמה דנה בהם לאותו עקרון:

שלוחו של אדם כמותו, ופעולת השלוח, לרבות ידיעתו וכוונתו, מחייבת ומזכה, לפי הענין, את השולח.

העקרון ששלוחו של אדם כמותו הוא עקרון מורכב שדורש סייגים מאז ועד היום. המפרשים דנים למשל באבסורד של הנחת תפילין באמצעות הזולת. ממש כפי שהחוק מסייג (בסע' 1(ב)):

כל פעולה משפטית יכולה לשמש נושא לשליחות, חוץ מפעולה שלפי מהותה או על פי דין יש לבצעה אישית.

אולם לשאלה מה זה "כמותו" יש אספקטים מורכבים בהרבה. דיון ער מתנהל בשאלה אם מי שאינו יהודי יכול להתמנות שליח כדי למסור את חובת התרומה (שהיא למעשה מס חקלאי) לכהנים. המתנגדים טוענים שלא ניתן למנות שלוח שאינו כמו השולח ואילו גוי אינו חייב בתרומה. המחייבים טוענים שהוא אינו חייב אבל כשיר לתרום ולכן יכול להיות שלוח, דהיינו הכשירות לתרום הופכת אותו ל"כמותו" של השולח. אלא שבאופן מפתיע הדיון הזה כלל לא מתקיים לגבי אשה שיכולה למנות גבר כשליח לקבל בשמה קידושין או גט על אף שגברים אינם כשירים לפי ההלכה להתקדש או להיות מגורשים. מדוע?! האם רק בשל שובניזם עמוק הגמרא פשוט עיוורת לשאלה הזו?

בטרם מענה אני מבקשת להבהיר עוד נושא עקרוני מהגמרא בקידושין מ"א ומהמשפט הישראלי, הנדונים אגב מורכבותם של דיני השליחות וקשורים לכשרות השולח. למשל מה קורה אם אדם מינה שליח לתת לאשתו גט אבל בטרם ניתן הגט, הבעל השתגע. האם העובדה ששלוחו של אדם כמותו, אומרת שכל עוד במועד השילוח היה הבעל כשיר הרי לאחר מכן הכשירות "נשמרת" באמצעות כשירותו של השליח. בד"כ תשובת ההלכה היא שלא כך הוא, והשליחות בטלה. זו גם, בד"כ, תשובת המשפט הישראלי. (סע' 14 לחוק השליחות):

השליחות מסתיימת בביטולה על ידי השולח או השלוח, וכן במותו של אחד מהם, בגריעת כשרותו או בפשיטת רגלו, או – אם היה תאגיד – בפירוקו.

בעיני ההסבר הכי פשוט לכך הוא שלשולח יש תמיד זכות לבטל את השליחות בין משום שהוא רוצה לחזור בו מהפעולה ובין משום שהוא אינו סומך על השלוח. אם הסוברניות של השולח אינה נשמרת כבר אין המדובר בשליחות. אם להתייחס לפוליטיקה עכשווית, זו בעצם השאלה המרכזית שעומדת כרגע לפתחו של בית המשפט העליון בנושא פיטוריו של רונן בר. למדינה טענה חזקה (ולענ"ד אפילו חזקה מאוד) לפיה הגבלה של השולח מהאפשרות לחזור בו מהשליחות הופכת את השלוח (השב"כ) לגוף עצמאי ומקעקעת את יסוד השליחות החיוני לכל הגופים המבצעים במדינה ובוודאי לגופי בטחון ואכיפה שלרשותם אמצעי ענישה אלימות ורצח. מנגד טוענים העותרים לבג"ץ שוב ושוב "נאמנות לממלכה ולא למלך". במילים אחרות, הם חייבים להסכים לטענת המדינה ולכן זו סיסמתם הנגדית. טענתם היא בעצם שהממשלה עצמה היא שליחה של המדינה ואינה זהה למדינה.  כשהממשלה מקבלת החלטה בניגוד עניינים (למשל) היא דומה לשליח שחרג משליחותו (סע' 6(א) לחוק), או ביתר שאת מחובת נאמנותו לשולח (סע' 8 לחוק). (זו כמובן הפשטה ניכרת כי על המדינה חלים דיני המשפט המינהלי והחוקתי ולא רק או בעיקר דיני השליחות אולם זו נראית לי דרך טובה להבין את העקרונות שביסוד המחלוקת.)

אולם אני מבקשת לחזור לסוגיית השליחות שבפרשת מצוות קרבן הפסח משום שיש בה בעיני להאיר את העקרון הגדול של דיני השליחות. הבעיה הגדולה עם העמדה התנאית לפיה מצוות קרבן הפסח היא יסוד העקרון של דיני השליחות היא שלא מדובר בשליחות… כך מתוארת המצוה בתורה (שמות י"ב א'-ו'):

וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם לֵאמֹר: הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם רֹאשׁ חֳדָשִׁים… דַּבְּרוּ אֶל כָּל עֲדַת יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר: בֶּעָשֹׂר לַחֹדֶשׁ הַזֶּה  וְיִקְחוּ לָהֶם אִישׁ שֶׂה לְבֵית אָבֹת שֶׂה לַבָּיִת, וְאִם יִמְעַט הַבַּיִת מִהְיוֹת מִשֶּׂה וְלָקַח הוּא וּשְׁכֵנוֹ הַקָּרֹב אֶל בֵּיתוֹ, בְּמִכְסַת נְפָשֹׁת:  אִישׁ לְפִי אָכְלוֹ, תָּכֹסּוּ עַל הַשֶּׂה… וְהָיָה לָכֶם לְמִשְׁמֶרֶת, עַד אַרְבָּעָה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ הַזֶּה וְשָׁחֲטוּ אֹתוֹ כֹּל קְהַל עֲדַת יִשְׂרָאֵל בֵּין הָעַרְבָּיִם.

המדרש התנאי מכילתא דרבי ישמעאל (י"ב ט"ו) קובע:

ויקחו להם. וכי כלן היו לוקחין? אלא לעשות שלוחו של אדם כמותו. מכאן אמרו, שלוחו של אדם כמותו. (וראו מקבילה במכילתא דרשב"י י"ב ג') .

הגמרא עצמה מביאה מקור תנאי אחר לאותו עקרון (קידושין מ"א ב')

אמר רבי יהושע בן קרחה מנין ששלוחו של אדם כמותו שנאמר: "וְשָׁחֲטוּ אֹתוֹ כֹּל קְהַל עֲדַת יִשְׂרָאֵל בֵּין הָעַרְבָּיִם" וכי כל הקהל כולן שוחטין, והלא אינו שוחט אלא אחד? מכאן ששלוחו של אדם כמותו.

רבי יהושע בן קרחה לומד את דיני השליחות מאותה מצוה אולם מפרט אחר. ברי שכל החבורה אינה יכולה לשחוט יחד את השה ורק אחד מבצע פיזית את השחיטה עבור כולם (כפי שרק אחד מביא את השה הביתה) ומכאן הכלל של שלוחו של אדם כמותו. ראשית, אם מדרשים שונים מבססים את הכלל על מקורות שונים במקרא משמע שהביסוס אינו משכנע במיוחד. אבל למעשה כל העניין אינו משכנע. כשאחד לוקח בשביל כל חבורתו את הפסח ועוד יותר כשאחד שוחט, באופן רגיל לא היינו מכנים זאת שליחות אלא פרוייקט משותף. אם הקמנו אהל ואחד פרש את היריעות והשני תקע את היתדות לא נגיד שהראשון היה שלוח של השני ליריעות והשני שלוח של הראשון ליתדות אלא שהם בנו יחד אהל. יתר על כן, כל אחד מהבונים אינו עושה זאת רק עבור השני אלא גם ובעיקר עבור עצמו. לעומת זאת השליחות באופן קלאסי היא שהאחד כלל לא עוסק בעניין והשני עוסק בעניין רק עבור שולחו. השליחות הקלאסית ביותר (ולדעתי גם הראשונה) המפורטת בתורה היא מינויו של אברהם את עבדו למצוא אשה לבנו (בראשית כ"ד ב'-ט'):

וַיֹּאמֶר אַבְרָהָם אֶל עַבְדּוֹ זְקַן בֵּיתוֹ הַמֹּשֵׁל בְּכָל אֲשֶׁר לוֹ שִׂים נָא יָדְךָ תַּחַת יְרֵכִי וְאַשְׁבִּיעֲךָ בַּה' אֱלֹהֵי הַשָּׁמַיִם וֵאלֹהֵי הָאָרֶץ אֲשֶׁר לֹא תִקַּח אִשָּׁה לִבְנִי מִבְּנוֹת הַכְּנַעֲנִי אֲשֶׁר אָנֹכִי יוֹשֵׁב בְּקִרְבּוֹ, כִּי אֶל אַרְצִי וְאֶל מוֹלַדְתִּי תֵּלֵךְ וְלָקַחְתָּ אִשָּׁה לִבְנִי לְיִצְחָק… וַיָּשֶׂם הָעֶבֶד אֶת יָדוֹ תַּחַת יֶרֶךְ אַבְרָהָם אֲדֹנָיו וַיִּשָּׁבַע לוֹ עַל הַדָּבָר הַזֶּה.

יש כאן מינוי טקסי של השליח כולל שבועת נאמנות של השליח כלפי השולח, הגדרה מפורטת של משימת השליחות וגבולות ההרשאה. אברהם הזקן נשאר בבית ועבדו אכן יוצא בשליחות אדוניו. התורה מספרת בהרחבה על ביצוע השליחות וחוזרת ומדגישה בכל דבריו של העבד ואפילו בתיאור מחשבותיו שהוא פועל אך ורק בשם אדונו ולמענו. מדוע לא "מכאן למדנו ששלוחו של אדם כמותו"? אם כבר רצתה התורה לקשור את השליחות למצווה מדוע לא עשתה זאת בציווי הראשון של פרשת החדש, הוא המצווה הראשונה שנצטווינו כעם:

הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם רֹאשׁ חֳדָשִׁים.

וכי כל יחיד ויחיד מקיים את המצוה וקובע את קידוש החדשים וספירת השנים? קיום המצווה בוודאי תלוי במלך ובבית הדין וממילא הם שלוחינו כולנו לקיום המצווה. נדמה לי שדווקא הדוגמאות המתבקשות ללימוד עקרון השליחות מסבירות מדוע לא נבחרו הדוגמאות הללו למקור דיני השליחות.

התנאים קובעים שביסוד יחסי אדון ועבד, מלך ונתין, או בית הדין והאזרחים בהגדרה לא מתקיים הכלל של "שלוחו של אדם כמותו". השליח והשלוח אינם נמצאים במעמד שווה, ואינם יכולים להתחלף ביניהם. העבד לא יכול לשלוח את אברהם ואחד מפשוטי העם לא יקבע את ספירת השנים לממלכה. לדעת התנאים החידוש שבדיני השליחות הוא בהיותם פרוייקט משותף של נאמנות הדדית וערבות הדדית וזו המשמעות של "כמותו". מכאן הצורך להגביל את השליחות כשאחד מהצדדים אינו כשיר וממילא אינו יכול להיות ערב לרעהו. כעת ניתן להבין את ההבדל בין האשה הממנה גבר לקבל את קידושיה לבין היהודי הממנה גוי להוביל בשבילו תרומה. ברי כי הגבר שהאשה מינתה כשליח הוא חלק מקהילת ההדדיות והערבות ההדדית של האשה. אבל לא ברור האם הגוי הוא חלק מקהילת ההדדיות והערבות ההדדית של היהודי. אכן, חידושם של התנאים הוא שלמרות שברגיל השליחות היא פעולה של השלוח למען השולח, הרי רעיונית הם מבקשים לתפוס את דיני השליחות דווקא כפרוייקט משותף. קהילה שחבריה מבצעים שליחויות שונות זה עבור זה בין אם לצורך היאספות לקרבן חגיגי משותף, בין אם לצורך הירתמות לסיוע בעניינים משפחתיים ובין אם לצורכם של עניינים כלכליים. ממש כמו היאספות החבורה מראש סביב קרבן הפסח שאינו נאכל אלא "למנוייו" דהיינו למי שנספר כחלק מהחבורה שהתגבשה לצורך קרבן הפסח הספציפי כך כל שליחות לכל צורך מייצגת את העובדה שאנו יחידה חברתית וכלכלית מגובשת שצורכי הפרטים המרכיבים אותה הם בעומקם צורך משותף.

אם נחזור לפיטורי רונן בר, בפני בית המשפט עומדת השאלה הקשה, מה בעצם ישמור על הפרוייקט שלנו כפרוייקט משותף – אישור מעשי הממשלה הנבחרת בהעדר דרך חלופית לסוברניות של העם כשולחים או מניעת מעשה הממשלה אם יוכח כי ביסוד המעשה עומדת פגיעה או חשד ממשי לפגיעה בשליחותה, דהיינו לחריגה מדיני הנאמנות המוטלים על שליח שמשמעה לפי דיני השליחות העבריים פירוק השליחות כפרוייקט משותף של הדדיות וערבות הדדית.

בהפגנות כנגד הממשלה אנחנו רואים עניינים רבים שלא קשורים זה בזה. וכי עיסקת חטופים קשורה לסמכותה של הממשלה למנות (ולפטר) בכירים למימוש מדיניותה? וכי הקדמת הבחירות קשורה לעצמאות המערכת המשפטית או למידת כוחה? אבל הסנטימנט הציבורי מזהה נכון. בעומק הטענה של תומכי הממשלה עומד עקרון היסוד של הסוברניות של השולח. הן של העם הממנה את הכנסת והממשלה כשלוחותיו והן של הכנסת ובעיקר הממשלה למנות את שליחיה. בעומק שלל הטענות של מתנגדי הממשלה עומדת חובת הנאמנות ובעיקר עקרון ההדדיות והערבות ההדדית, שחידשו התנאים כיסוד דיני השליחות.

שבת של שלום, סוברניות וערבות הדדית