ספר בראשית מסתיים בפסוק הזה (בראשית נ' כ"ו):

וַיָּמָת יוֹסֵף בֶּן מֵאָה וָעֶשֶׂר שָׁנִים וַיַּחַנְטוּ אֹתוֹ וַיִּישֶׂם בָּאָרוֹן בְּמִצְרָיִם.

האם זו השורה התחתונה של ספר בראשית? קבורה מצרית? נדמה לי שהזוהר שואל את עצמו את אותה שאלה, ומנסה לתת לארונו של יוסף מובן. כך בוחר הזוהר לסיים את ספר בראשית (זוהר בראשית רנ"א א'):

וְשָׁנִינוּ לְשֵׁם מָה שְׁנֵי יוֹדִי"ם? 

דרכה של התורה להשתמש בכתיב חסר. לכן שואל הזהר מדוע המילה "וַיִּישֶׂם" כתובה בכתיב מלא. והתשובה:

אֶלָּא יוֹסֵף שָׁמַר אֶת הַבְּרִית לְמַטָּה, וְשָׁמְרוּ אוֹתָהּ הַבְּרִית שֶׁלְּמַעְלָה. כְּשֶׁהִסְתַּלֵּק מֵהָעוֹלָם, הוּשַׂם בִּשְׁנֵי אֲרוֹנוֹת, [מקום] בָּאָרוֹן לְמַטָּה וּבָאָרוֹן לְמַעְלָה. אָרוֹן שֶׁלְּמַעְלָה מַהוּ? אֶלָּא, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (יהושע ג' י"א): "הִנֵּה אֲרוֹן הַבְּרִית אֲדוֹן כָּל הָאָרֶץ", שֶׁאָרוֹן שֶׁלְּמַעְלָה נִקְרָא אֲרוֹן הַבְּרִית, שֶׁהֲרֵי לֹא יוֹרֵשׁ אוֹתוֹ אֶלָּא מִי שֶׁשָּׁמַר בְּרִית. וּמִשּׁוּם שֶׁיּוֹסֵף שָׁמַר אֶת הַבְּרִית, הוּשַׂם בִּשְׁנֵי אֲרוֹנוֹת "וַיִּישֶׂם בָּאָרוֹן בְּמִצְרָיִם" כָּךְ זֶה וַדַּאי.

"כך זה ודאי". זהו הפשט בעיני הזהר. הזהר מצטט את ספר יהושע המתאר את בני ישראל חוצים את הירדן כשהירדן נקרע לכבודם לשניים באמצעות ארון הברית. הפסוק המלא הוא:

הִנֵּה אֲרוֹן הַבְּרִית אֲדוֹן כָּל הָאָרֶץ עֹבֵר לִפְנֵיכֶם בַּיַּרְדֵּן.

ברור בפשט הפסוק שארון הברית מייצג את מעבר האל החוצה בפניהם את הירדן. למעשה המילה "מייצג" היא מוטעית מפני שבנוכחות הארון הגשמי נוכח האל עצמו. ישנה זהות בין מעבר הארון למעבר אדון הארץ. מבחינת הזהר זה בעצם מה שקורה לנו כל הזמן. ישנה זהות בין ניהול החיים שלנו על הארץ למתרחש בעולם העליון. חיי הרוח שלנו, האידיאה האלהית עצמה, הם אופן ההתנהלות היומיומי שלנו. אדון הארץ הוא הוא ארון הברית שאנו בונים מזהב ומעץ. מקומנו על הארץ הוא הוא מקומנו בכל עולם שהוא. אלא שהמדרש כדרכו של מדרש מיד סותר את עצמו והזוהר עובר מהפשט לסוד:

וְהַפָּסוּק מוֹכִיחַ סוֹד אַחֵר – שֶׁאַף עַל גַּב שֶׁיָּצְאָה נִשְׁמָתוֹ בְּרָשׁוּת אַחֶרֶת, נִקְשַׁר בַּשְּׁכִינָה. זֶהוּ שֶׁכָּתוּב "וַיִּישֶׂם בָּאָרוֹן", לְמַעְלָה וּלְמַטָּה, מִשּׁוּם שֶׁהָיָה צַדִּיק, שֶׁכָּל צַדִּיק יוֹרֵשׁ אֶרֶץ הַקְּדוֹשָׁה הָעֶלְיוֹנָה, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר "וְעַמֵּךְ כֻּלָּם צַדִּיקִים לְעוֹלָם יִירְשׁוּ אָרֶץ נֵצֶר מַטָּעַי מַעֲשֵׂה יָדַי לְהִתְפָּאֵר". בָּרוּךְ ה' לְעוֹלָם אָמֵן וְאָמֵן.

הפשט הוא שמקומנו בעולם העליון מקביל להתנהלותנו בעולם הזה. אולם הזוהר בוחר לסיים את ספר בראשית בסוד. הסוד הוא שהרוח יכולה לפרוץ את ההגבלה. יוסף ניהל את חייו במצרים. מצרים בספרות הזוהר מייצגת את הצד האפל, את כוחות הרשע והטומאה – "הסיטרא אחרא". על אף זאת יוסף פרץ לעולם השכינה – הוא ניצח את הנסיבות. לפי הזהר המשמעות של היות צדיק היא היכולת לפרוץ את נסיבות החיים. 

***

בשפה שונה לחלוטין, עומד חיים נחמן ביאליק, על אותה שניות של חיי הרוח, וגם אצלו היא מסומלת באפשרות לצאת ממצרים. כך הוא כותב במאמר "תחית התרבות בארץ ישראל":

בחיינו היהודים הרגשנו שניות תמידית. ושניות זו ישנה כמעט בכל חוקי התורה. כל חגי ישראל יש להם טעמם הטבעי משלהם (חג האסיף, חג הבכורים, ואילך), אבל באותה שעה נשתזר בהם גם ה“זכר ליציאת מצרים”…  ברי, כי מומנט זה של יציאת מצרים היה נקודת-הפוך כבירה, שעה של זעזועים היסטוריים גדולים, גאולה של עם! באותה שעה נתגלה רעיון חדש אמיץ מאד, שהתפרץ לתוך ההיסטוריה העברית, ורעיון זה בקש לו כלים, דרש התגלמות לעצמו. פעמים שהרעיון החדש מתכנס לתוך הכלים הישנים צד בצד עם הרעיון הישן; פעמים שהוא דוחה החוצה את הרעיון הישן; ופעמים שהוא בורא לעצמו כלים חדשים. וכל מה שהאידיאה היא יותר גדולה וכבירה מבפנים, יותר ויותר היא זקוקה לבטוי שבכלים. בשעה שהתחילו ה“מתקנים” למעט את מספר המצוות – הרי זה היה רק סימן דלות להם; ראיה, שהאידיאה שלהם אינה צריכה יותר לכלים מרובים… “רצה הקדוש ברוך הוא לזכות את ישראל, לפיכך הרבה להם תורה ומצוות.” אמת, כלים זקוקים מזמן לזמן לתקון, למרוק, לטיהור; אבל לשבר כלים – שום אומה בריאה שבעולם אינה עושה כך. כל עם, שיש לו התחלה של תוכן חדש, הריהו שומר על כליו הישנים.

ביאליק, ממש כמו הזוהר, עומד על כך שחיי הרוח שלנו הם אורח החיים הממשי שאנו מנהלים – התורה והמצוות שיש לנו בפועל, הטבע שבו אנו מתגוררים ועובדים. עם זאת, באותה שניות, חיי הרוח שלנו עשויים לפרוץ את חיינו הממשיים – לעיתים אנו יוצאים ממצרים. ברגעים אלו חיינו מקבלים מובן חדש ולעיתים אפילו משתנים בפועל. אולם אפילו הפריצה הרוחנית הגדולה ביותר, זו שהיא בבחינת גאולה ממש, לעולם תתגלם בחיינו הממשיים. גאולה שתורתה ומצוותיה דלים, הרי גם חיי רוח משמעותיים אין בה.

מעניין במיוחד בעיני, שגם הזוהר וגם ביאליק עסוקים בירושת הארץ, במובנה הרוחני. איזו תרבות אנו נוחלים ומנחילים, איזו אלהות, איזו אידיאה, אנחנו מסוגלים לרשת. בימים שהמציאות חונקת, שדמותה התרבותית והרוחנית של הארץ שלנו מעוררת כאב וחרדה – אני מוצאת נחמה ותקווה בהבטחה הזו – בהבטחה שחיי הרוח שלנו עשויים לפרוץ את המציאות. שפרשת "ויחי" מבשרת תחיה. שהמשמעות של היות צדיק היא היכולת לחיות אור שכינה גם בתוך חשכת מצרים.

שבת של שלום ותחיה.