בפרשת וילך מגלה אלהים למשה מה יקרה לאחר מותו (דברים ל"א ט"ו-י"ז):

וַיֵּרָא ה' בָּאֹהֶל, בְּעַמּוּד עָנָן… וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה, הִנְּךָ שֹׁכֵב עִם אֲבֹתֶיךָ, וְקָם הָעָם הַזֶּה, וְזָנָה אַחֲרֵי אֱלֹהֵי נֵכַר הָאָרֶץ… וְחָרָה אַפִּי בוֹ בַיּוֹם הַהוּא, וַעֲזַבְתִּים וְהִסְתַּרְתִּי פָנַי מֵהֶם, וְהָיָה לֶאֱכֹל, וּמְצָאֻהוּ רָעוֹת רַבּוֹת וְצָרוֹת. 

העם יזנה אחרי אלהים אחרים ויקבל את עונשו "רָעוֹת רַבּוֹת וְצָרוֹת". לפי ההלכה (רמב"ם, הלכות יסודי התורה י' ד'), נביא שמנבא נבואת חורבן והיא אינה מתקיימת איננו נביא שקר (זו הבחנה שמציע ירמיהו בפרק כ"ח פס' ח'-ט') שכן מטרתה של נבואת פורענות היא להחזיר את העם בתשובה ולמנוע את התגשמותה. האם עקרון זה חל גם על נבואת משה? שאלה זו מתבססת על כך שבמסורת שלנו, משה הוא נביא, אולם נבואתו היא התורה נתפסת כתורת ה' שכל דבריה אמת. אם כך, האם כתורת ה' היא אינה מאמינה בסיכוי לתשובה ומניעת הפורענות? וזאת פרק אחד אחרי פרק ל' (בפרשת ניצבים) שכל עניינו הוא רעיון התשובה?!

אני מבקשת להציע שפרק ל"א מכיל שתי נקודות מבט שונות. מנקודת המבט של משה רבנו כנביא אכן מדובר בנבואת פורענות והיא יכולה שלא להתגשם אם יחזור העם בתשובה. אולם מנקודת המבט "האובייקטיבית" (אם תרצו זו נקודת המבט של האל, או נקודת המבט ההיסטורית) זו אינה נבואת פורענות אלא תיאור של שינויי האמונה במהלך ההיסטוריה, ואלו שלובים ברעיון התשובה – הוא רעיון השינוי. אני סבורה שאם קוראים בעיון את פשט התורה, היא אכן מכוונת לכפילות של נקודות המבט. התיאור של הפנייה לאלהים אחרים מופיע בפרק ל"א פעמיים, אחת אחרי השנייה. בפעם הראשונה (פס' ט"ז -י"ט):

וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה, הִנְּךָ שֹׁכֵב עִם אֲבֹתֶיךָ; וְקָם הָעָם הַזֶּה וְזָנָה אַחֲרֵי אֱלֹהֵי נֵכַר הָאָרֶץ אֲשֶׁר הוּא בָא שָׁמָּה בְּקִרְבּוֹ, וַעֲזָבַנִי, וְהֵפֵר אֶת בְּרִיתִי אֲשֶׁר כָּרַתִּי אִתּוֹ. וְחָרָה אַפִּי בוֹ בַיּוֹם הַהוּא וַעֲזַבְתִּים וְהִסְתַּרְתִּי פָנַי מֵהֶם, וְהָיָה לֶאֱכֹל, וּמְצָאֻהוּ רָעוֹת רַבּוֹת, וְצָרוֹת; וְאָמַר, בַּיּוֹם הַהוּא, הֲלֹא עַל כִּי אֵין אֱלֹהַי בְּקִרְבִּי, מְצָאוּנִי הָרָעוֹת הָאֵלֶּה. וְאָנֹכִי, הַסְתֵּר אַסְתִּיר פָּנַי בַּיּוֹם הַהוּא, עַל כָּל הָרָעָה אֲשֶׁר עָשָׂה כִּי פָנָה אֶל אֱלֹהִים אֲחֵרִים. וְעַתָּה, כִּתְבוּ לָכֶם אֶת הַשִּׁירָה הַזֹּאת, וְלַמְּדָהּ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, שִׂימָהּ בְּפִיהֶם, לְמַעַן תִּהְיֶה לִּי הַשִּׁירָה הַזֹּאת לְעֵד בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל. 

בפעם השנייה (פס' כ'-כ"א):

כִּי אֲבִיאֶנּוּ אֶל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי לַאֲבֹתָיו זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ, וְאָכַל וְשָׂבַע וְדָשֵׁן; וּפָנָה אֶל אֱלֹהִים אֲחֵרִים, וַעֲבָדוּם, וְנִאֲצוּנִי, וְהֵפֵר אֶת בְּרִיתִי. וְהָיָה כִּי תִמְצֶאןָ אֹתוֹ רָעוֹת רַבּוֹת וְצָרוֹת, וְעָנְתָה הַשִּׁירָה הַזֹּאת לְפָנָיו לְעֵד, כִּי לֹא תִשָּׁכַח מִפִּי זַרְעוֹ: כִּי יָדַעְתִּי אֶת יִצְרוֹ אֲשֶׁר הוּא עֹשֶׂה הַיּוֹם, בְּטֶרֶם אֲבִיאֶנּוּ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי.

בשתי הפעמים מודגש שהעם יעבור "רָעוֹת רַבּוֹת וְצָרוֹת" אולם רק בפעם הראשונה הצרות באות כעונש "עַל כָּל הָרָעָה אֲשֶׁר עָשָׂה". בשתי הפעמים מוזכר שהעם יפנה אל אלהים אחרים. אולם רק בפעם הראשונה הפנייה מבוטאת במילה המשפילה זנות. בשתי הפעמים הפתרון לפנייה אל אלהים אחרים היא ראיית התורה כשירה. בפעם הראשונה השירה משמשת כעד לאלהים להכיל את מעשי העם. ואילו בפעם השנייה משמשת השירה כעד לעם. בזכות העובדה שהתורה היא שירה העם לא ישכח את התורה גם כשיפנה לאלהים אחרים. רק בפעם השנייה מסביר אלהים שהפנייה לאלהים אחרים היא "יִצְרוֹ" של העם, זהו טבעו של העם היהודי. העם שחידש את רעיון התשובה, העם שמצליח לעשות תורה בת אלפי שנים לרלוונטית ומתחדשת – זהו העם שבמשך כל תולדותיו מחפש "אלהים אחרים", וכך הוא "ממציא" את אלוהיו מחדש, שוב ושוב. ועוד שני הבדלים חשובים בין שתי הפעמים: בפעם השנייה לא מתואר שהעם עושה משהו רע; ובפעם השנייה אלהים אינו עוזב את העם, אינו מעניש אותו ואינו מסתיר פניו.

אני מבקשת להציע שהפעם הראשונה מנוסחת בעיקרה מנקודת מבטו של הנביא, של האדם, בן האנוש, המסורתי, המקדש את האמונה כפי שהוא מבין ותופס אותה. זהו פן חשוב שכן ללא תפיסת אמונה מסוימת, נעשית האמונה ריקה מתוכן. אבל זהו פן חלקי מאוד שכובל את האל לתפיסה היסטורית-תרבותית מסוימת. בפעם השנייה מנוסח השינוי מנקודת מבט אובייקטיבית כתהליך ההיסטורי של האמונה. שינויי האמונה אכן מושפעים מרעות רבות וצרות, מתקופות של קוממיות לאומית שמגדירות מחדש את הזהות הלאומית וממילא גם את התרבות הלאומית, ואת האמונה בכללה, וכן מאלהי נכר הארץ – התרבויות שאנו באים איתן במגע ומושפעים מהן. כל שינוי הוא ערעור על הקיים. לכן הוא מועד להכיל בתוכו  "ניאוץ" של האמונה הקיימת. אבל הניאוץ איננו משמעותו המרכזית של השינוי, האמונה החדשה היא עיקר משמעותו. 

בשתי הקריאות, למרות שינויי האמונה, נשמר הרצף היהודי בזכות כתיבת התורה ולימודה כשירה. התורה אינה ספר קפוא וכמו שירה, אין לה פשט(!) כדרכו של שיר, מתגלים בה רבדים של פרשנות, רמזים, משחקי מילים והיא מזמנת מדרש שיהיה רלוונטי לזמנו (ראו הקדמת הנצי"ב לתורה בפירושו "העמק דבר" סימן ג'). לכן יש בכוחה להמשיך להיות העדות הרציפה למסורת שלנו גם כשאנו כבר מאמינים באלהים אחרים לגמרי מזה שהאמינו בו מי שחיו במועד שהיא נכתבה או התקבלה בו. אמונת כלל ישראל שהתורה היא שירה מאפשרת הכלה של מוצאי "האלהים האחרים" שבכל הדורות באמצעות קישורם לתורה. למרות נאמנותנו לתפיסת אמונה מסוימת, אנחנו יודעים שהתורה היא שירה ולכן שִבעים פנים לה. בעומק התרבות היהודית קיים הרעיון שכל מי שאוחז בתורה, לא חשוב כמה רדיקלי פירושו לשירתה, הוא חלק מהעדות. לעיתים ריבוי הפרשנויות ואופיין קשים מכעיסים מתישים ומפחידים. אבל זה מי שאנחנו וזו כנראה הסיבה שאנחנו עדיין קיימים.

(לקריאה נוספת על הכפילות שבפרק ל"א ראו במאמר שוכב וקם וזנה.

לקריאה נוספת על שינויי האמונה בהיסטוריה ראו במאמר לחיות בתוך מפנה היסטורי.)

שבת של שלום, אמונה והתחדשות.