לאחר מותו של יעקב, אגב מסע הלווייתו, מספרת התורה שיוסף עוצר לשבעת ימי אבל על אביו (בראשית נ' י'):

וַיַּעַשׂ לְאָבִיו אֵבֶל שִׁבְעַת יָמִים.

זהו האיזכור הראשון והכמעט יחידי בתנ"ך למנהג של שבוע האבל (שבוע האבל נרמז באבלו של איוב עם רעיו – איוב ב' י"ג, ואולי ניתן ללמוד עליו גם מכך שהעם מחכה שבעה ימים למרים המצורעת – במדבר י"ב ט"ו). כך שזו הזדמנות למדרש לבחון את מקור מנהג "השבעה" ובמילותיו של המדרש (בראשית רבה ק' ז'):

מנין לאבל שהוא שבעה?

בכך חלוקים רבי אבא וריש לקיש.

רבי אבא מייתי לה מהכא (מביא, את האסמכתא, מכאן, מהפסוק שלנו): וַיַּעַשׂ לְאָבִיו אֵבֶל שִׁבְעַת יָמִים.

ולמדין דבר קודם מתן תורה

ריש לקיש בשם בר קפרא מייתי לה מהכא (מביא, את האסמכתא, מכאן, ויקרא ח' ל"ג): וּמִפֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד לֹא תֵצְאוּ שִׁבְעַת יָמִים וגו' (זו פרשת ההקדשה של אהרן ובניו לכהנים במהלכה נאסר עליהם לצאת מאהל מועד 7 ימים) מה אתם נמשחתם בשמן המשחה שבעה ימים? אף אתם שמרו לאחיכם שבעה ימים.

ברור שהאסמכתא של רבי אבא הרבה יותר משכנעת. היא לומדת 7 ימי אבל מ-7 ימי אבל. הטיעון של ריש לקיש (בשם בר קפרא) נראה מאולץ ביותר. למה ללמוד אבלות מימי המילואים של הקדשת הכהנים? נראה שמשפט המפתח להבנת המחלוקת הוא במשפט. "ולמדין דבר קודם מתן תורה". אפשר להבין את המשפט הזה הן כהסבר לדבריו של רבי אבא והן כתמיהה, או כקריאת תיגר עליהם כאחד.

אם המשפט הוא הסבר הרי שמה שאומר לנו רבי אבא זה שההתמודדות עם המוות היא אוניברסלית. לכן אפשר ללמוד איך להתמודד עם המוות ממנהג שקודם למתן תורה, ואפילו אם הוא מנהג מצרי במובהק, כשאר הטיפול במותו של יעקב. העיקר שתהיה בידינו כבני אדם, ולאו דווקא כיהודים, דרך להתמודד עם מורא המוות והקריעה שהוא יוצר בנפשנו.

לעומת זאת כקריאת תיגר יש לקרוא את זה כהסבר לעמדת ריש לקיש. ריש לקיש מעדיף להישען על אסמכתא רעועה ככל שתהיה ובלבד שהיא מאוחרת למתן תורה – שהיא נובעת ישירות מהתורה, שהיא ייחודית לנו כעם מקבלי התורה. מבחינת ריש לקיש אין חוויה אנושית אוניברסלית. כל חוויה חייבת להתבסס על התורה ולנבוע מתוכה. דהיינו, חייבת להיות מובנת כחלק מהתרבות הייחודית הפרטיקולרית שלנו.

אנשי המודרנה, נוטים להזדהות עם רבי אבא. עבורם בתשתית היהדות ישנה חוויה אוניברסלית ומוסר אוניברסלי. באופן מוזר אנשי האנטי מודרנה והפוסט מודרנה גם יחד נוטים להזדהות עם ריש לקיש. בין אם בגלל שהם תלמידיו של בלעם המאמינים (במדבר כ"ג ט') ב"עָם לְבָדָד יִשְׁכֹּן וּבַגּוֹיִם לֹא יִתְחַשָּׁב", ובין בגלל שהם תלמידיו של פוקו שעמד על כך שגם הדברים שנראים לנו הכי אוניברסליים וטבעיים כמו אכילה, מין, בריאות וכמובן חיים ומוות, תמיד תמיד מתווכים לנו ע"י תרבויות פרטיקולריות. לשיטתו איננו מסוגלים בכלל לממש אותם ללא התיווך התרבותי הפרטיקולרי שלנו.

כך או כך כוחה של המסורת חזק מהדיון הזה. אנו יושבים שבעה על מתינו עד היום. איננו עוסקים בשאלה אם זה דין או מנהג. איננו עוסקים בשאלה אם מדובר במנהג יהודי או מצרי. אם הוא קודם למתן תורה אם לאו. אנחנו יודעים שכך אנו מכבדים את מתינו ומעבדים את אבלנו. ושבסופו של דבר כך מתמודדים יהודים. 

שבת של שלום וחיים.