מרגע שרות מגיעה עם נעמי לישראל ועד שהיא נישאת לבעז, היא מפסיקה להיות רות ומתחילה להיות "רות המואביה" או סתם "נערה מואביה", ותושבי בית לחם לא אוהבים את המואבים. אכן כשבעז נוטה לה חסד, מציע לה ארוחת צהריים והגנה כשהיא מלקטת בשדותיו היא מופתעת ואומרת (רות ב' י'):

מַדּוּעַ מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ לְהַכִּירֵנִי, וְאָנֹכִי נָכְרִיָּה?

היא לא מופתעת משום שהיא זרה לו, משום שהיא צעירה ממנו בשנים רבות – כפי שמתגלה מהמשך הסיפור, משום שהיא אשה, או עניה. ברור לה שזה מפתיע כי היא נוכריה. אכן, המשך הסיפור מגלה שהיא לגמרי צודקת. פלוני אלמוני שרוצה לקיים את חובת גאולתו וישמח לזכות בשדה של אלימלך, שומע שהוא צריך לשאת את רות המואביה ונוטש מיד את התוכנית (רות ד' ו'):

וַיֹּאמֶר הַגֹּאֵל לֹא אוּכַל לִגְאָל לִי פֶּן אַשְׁחִית אֶת נַחֲלָתִי. גְּאַל לְךָ אַתָּה אֶת גְּאֻלָּתִי, כִּי לֹא אוּכַל לִגְאֹל.

נישואין למואביה משחיתים את הנחלה. אכן, מושחת להינשא לעם שלפי האתוס שלנו הוא תוצר של גילוי עריות בין בת לאביה השיכור ועוד ביוזמתה של הבת הנואפת (בראשית י"ט ל'-ל"ז). גם  הלכתית פלוני אלמוני צודק (דברים כ"ג ד'):

לֹא יָבֹא עַמּוֹנִי וּמוֹאָבִי בִּקְהַל ה' גַּם דּוֹר עֲשִׂירִי לֹא יָבֹא לָהֶם בִּקְהַל ה' עַד עוֹלָם.

אסור להינשא לרות, והיא לא תוכל להצטרף לקהילת בית לחם עד עולם. אפילו חז"ל שטוענים "מואבי ולא מואבית" (יבמות ע"ז א') מודים שזו הלכה שתחודש כמה דורות לאחר מכן, בתקופתו של דוד המלך, אולם הסיפור שלנו מתרחש (רות א' א') "בִּימֵי שְׁפֹט הַשֹּׁפְטִים". התורה מסבירה את ההלכה החמורה הזו (דברים כ"ג ה'-ז'):

עַל דְּבַר אֲשֶׁר לֹא קִדְּמוּ אֶתְכֶם בַּלֶּחֶם וּבַמַּיִם בַּדֶּרֶךְ בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם, וַאֲשֶׁר שָׂכַר עָלֶיךָ אֶת בִּלְעָם בֶּן בְּעוֹר מִפְּתוֹר אֲרַם נַהֲרַיִם לְקַלְלֶךָּ, וְלֹא אָבָה ה' אֱלֹהֶיךָ לִשְׁמֹעַ אֶל בִּלְעָם, וַיַּהֲפֹךְ ה' אֱלֹהֶיךָ לְּךָ אֶת הַקְּלָלָה לִבְרָכָה.  כִּי אֲהֵבְךָ ה' אֱלֹהֶיךָ. לֹא תִדְרֹשׁ שְׁלֹמָם וְטֹבָתָם כָּל יָמֶיךָ לְעוֹלָם.

רק שהנימוק לא לגמרי משכנע. במקום אחר כבר ראינו שלפי רוב גירסאות הסיפור של התורה עצמה המואבים לא מנעו מאיתנו לעבור בגבולם ולא סירבו לתת לנו לחם ומים (ראו במאמר בין מיכה לנחמיה – בלק ובדלנות לאומית.) הם אולי לא "קידמו" אותנו בלחם ובמים, אבל אין, ולו אומה אחת שעשתה כך. גם הנימוק של קללת בלעם לא ממש משכנע, שכן הכתוב אומר מפורשות שהקללה כשלה. הנימוקים הללו לא מסבירים מדוע אנחנו מספרים על מקורם של המואבים סיפור כל כך שונא ומשפיל. ובכל זאת, ההנמקה לחוק המקראי מרמזת לנו על מקור השנאה הארוכה והנמשכת למואבים, אחד האויבים הקשים של ישראל, מהולדת העם ועד חורבן בית ראשון. לפי ספר במדבר, רגע לפני שמלך מואב מבקש מבלעם לקלל את ישראל, ישראל עשו עיקוף מסביב לאדום ומואב ואז הגיעו לממלכתו של סיחון. התורה לא מסתפקת בלתאר את הסיבה לכיבוש סיחון ואת הכיבוש עצמו, אלא מקדישה פסוקי שירה(!) כדי לתאר את תולדותיה של סיחון (במדבר כ"א כ"ג-ל"א):

וְלֹא נָתַן סִיחֹן אֶת יִשְׂרָאֵל עֲבֹר בִּגְבֻלוֹ, וַיֶּאֱסֹף סִיחֹן אֶת כָּל עַמּוֹ וַיֵּצֵא לִקְרַאת יִשְׂרָאֵל הַמִּדְבָּרָה, וַיָּבֹא יָהְצָה, וַיִּלָּחֶם בְּיִשְׂרָאֵל.  וַיַּכֵּהוּ יִשְׂרָאֵל לְפִי חָרֶב, וַיִּירַשׁ אֶת אַרְצוֹ מֵאַרְנֹן עַד יַבֹּק עַד בְּנֵי עַמּוֹן… וַיֵּשֶׁב יִשְׂרָאֵל בְּכָל עָרֵי הָאֱמֹרִי, בְּחֶשְׁבּוֹן וּבְכָל בְּנֹתֶיהָ. כִּי חֶשְׁבּוֹן עִיר סִיחֹן מֶלֶךְ הָאֱמֹרִי הִוא; וְהוּא נִלְחַם בְּמֶלֶךְ מוֹאָב הָרִאשׁוֹן, וַיִּקַּח אֶת כָּל אַרְצוֹ מִיָּדוֹ עַד אַרְנֹן. עַל כֵּן יֹאמְרוּ הַמֹּשְׁלִים: בֹּאוּ חֶשְׁבּוֹן, תִּבָּנֶה וְתִכּוֹנֵן עִיר סִיחוֹן.  כִּי אֵשׁ יָצְאָה מֵחֶשְׁבּוֹן, לֶהָבָה מִקִּרְיַת סִיחֹן –  אָכְלָה עָר מוֹאָב, בַּעֲלֵי בָּמוֹת אַרְנֹן. אוֹי לְךָ מוֹאָב, אָבַדְתָּ עַם כְּמוֹשׁ. נָתַן בָּנָיו פְּלֵיטִם וּבְנֹתָיו בַּשְּׁבִית, לְמֶלֶךְ אֱמֹרִי סִיחוֹן… וַיֵּשֶׁב יִשְׂרָאֵל בְּאֶרֶץ הָאֱמֹרִי. 

במילים אחרות, כשבני ישראל כובשים את עירו של סיחון, וטוענים שהם יושבים בארץ האמורי, כולם יודעים, גם הם, שהארץ הזו, היתה עד לא מזמן של המואבים, ושסיחון (המנוצח כעת), הוא עצמו כבש אותה מהמואבים. זה הרקע להזמנתו של בלק בן צפור לקלל את ישראל, זו הסיבה שמואב רוצה להשמיד אותנו ובעיקר לגרש אותנו מן הארץ (שהוא רואה כארצו כפי שמציינת התורה במפורש (במדבר כ"ב ב'-ו'):

וַיַּרְא בָּלָק בֶּן צִפּוֹר אֵת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה יִשְׂרָאֵל לָאֱמֹרִי.  וַיָּגָר מוֹאָב מִפְּנֵי הָעָם מְאֹד כִּי רַב הוּא; וַיָּקָץ מוֹאָב מִפְּנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל… וַיִּשְׁלַח מַלְאָכִים אֶל בִּלְעָם בֶּן בְּעֹר… הִנֵּה עַם יָצָא מִמִּצְרַיִם, הִנֵּה כִסָּה אֶת-עֵין הָאָרֶץ, וְהוּא יֹשֵׁב מִמֻּלִי… אוּלַי אוּכַל נַכֶּה בּוֹ וַאֲגָרְשֶׁנּוּ מִן הָאָרֶץ.

מאותו רגע לישראל ומואב (כשעמון מופיעים כ"אחים" למואב בסיפורים חוזרים ונשנים) יש סכסוך על עבר הירדן המזרחי מהארנון וצפונה. לפי האתוס הישראלי זו ארצם של בני ראובן וגד ואילו לדעת מואב זו פשוט ארצם. כפי שעולה בבירור מנאומו של יפתח, כשבני עמון באים להילחם בישראל (שופטים י"א ט"ו-כ"ד):

כֹּה אָמַר יִפְתָּח:  לֹא לָקַח יִשְׂרָאֵל אֶת אֶרֶץ מוֹאָב… כִּי בַּעֲלוֹתָם מִמִּצְרָיִם, וַיֵּלֶךְ יִשְׂרָאֵל בַּמִּדְבָּר עַד יַם סוּף וַיָּבֹא קָדֵשָׁה… וַיֵּלֶךְ בַּמִּדְבָּר, וַיָּסָב אֶת אֶרֶץ אֱדוֹם וְאֶת אֶרֶץ מוֹאָב, וַיָּבֹא מִמִּזְרַח שֶׁמֶשׁ לְאֶרֶץ מוֹאָב, וַיַּחֲנוּן בְּעֵבֶר אַרְנוֹן; וְלֹא בָאוּ בִּגְבוּל מוֹאָב, כִּי אַרְנוֹן גְּבוּל מוֹאָב.  וַיִּשְׁלַח יִשְׂרָאֵל מַלְאָכִים אֶל סִיחוֹן מֶלֶךְ הָאֱמֹרִי מֶלֶךְ חֶשְׁבּוֹן. וַיֹּאמֶר לוֹ יִשְׂרָאֵל: נַעְבְּרָה נָּא בְאַרְצְךָ עַד מְקוֹמִי. וְלֹא הֶאֱמִין סִיחוֹן אֶת יִשְׂרָאֵל עֲבֹר בִּגְבֻלוֹ… וַיִּלָּחֶם עִם יִשְׂרָאֵל.  וַיִּתֵּן ה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל אֶת סִיחוֹן וְאֶת כָּל עַמּוֹ בְּיַד יִשְׂרָאֵל, וַיַּכּוּם. וַיִּירַשׁ יִשְׂרָאֵל אֵת כָּל אֶרֶץ הָאֱמֹרִי יוֹשֵׁב הָאָרֶץ הַהִיא… וְעַתָּה, ה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל הוֹרִישׁ אֶת הָאֱמֹרִי מִפְּנֵי עַמּוֹ יִשְׂרָאֵל, וְאַתָּה תִּירָשֶׁנּוּ?!  הֲלֹא אֵת אֲשֶׁר יוֹרִישְׁךָ כְּמוֹשׁ אֱלֹהֶיךָ אוֹתוֹ תִירָשׁ, וְאֵת כָּל אֲשֶׁר הוֹרִישׁ ה' אֱלֹהֵינוּ מִפָּנֵינוּ אוֹתוֹ נִירָשׁ.

לפי ההגיון הישראלי לא יעלה על הדעת שחיילינו יפלו בקרב מול אמורים כדי לתת את הארץ למואבים. לפי ההגיון המואבי אנחנו כובשים זרים המחליפים כובשים זרים. וכך זה ממשיך מאות שנים לאורך תקופת השופטים. בחלק מהזמן המואבים מצליחים לכבוש מעבר לארנון ואפילו לחצות את הירדן ולשעבד חלקים מיהודה שיעלו להם מס. בחלק מהזמן יהודה מצליחים לשעבד את ישראל (ראו שופטים ג'). בספר דברי הימים ישנן מסורות עתיקות. דברי הימים א' ד' עוסק במסורות משפחות שבט יהודה, דברים שכבר כמעט נשכחו. ראשי חמולות שלפי השמות המוכרים בהם מדובר על בערך הנכדים של יהודה, אולי הנינים (מהפסוקים הללו בדברי הימים שלא יודעים שהדורות הללו בכלל היו במצרים), שם מסופר (פס' כ"א-כ"ב):

בְּנֵי שֵׁלָה בֶן יְהוּדָה – עֵר אֲבִי לֵכָה, וְלַעְדָּה אֲבִי מָרֵשָׁה; וּמִשְׁפְּחוֹת בֵּית עֲבֹדַת הַבֻּץ, לְבֵית אַשְׁבֵּעַ, וְיוֹקִים וְאַנְשֵׁי כֹזֵבָא, וְיוֹאָשׁ וְשָׂרָף – אֲשֶׁר בָּעֲלוּ לְמוֹאָב וְיָשֻׁבִי לָחֶם. וְהַדְּבָרִים עַתִּיקִים.

נראה שכרגיל מי שקולע לפשט הכתוב הוא המצודת דוד (הרב דוד אלטשולר , המאה ה-18. גליציה, כיום בשטח אוקראינה), שמסביר:

אשר בעלו למואב – אשר נלחמו עם מואב והיו אדונים להם.

והדברים עתיקים – כלומר אף כי התחלתי להזיר מדבר מלחמה ונצחון ואין הדבר ידוע הנה אל תתמהו על זה כי הדברים האלה המה מיושנים ועבר זמן רב ונשכח מן הבריות.

במילים אחרות, המאבקים במואב, הכוללים שליטה חוזרת על מואב הם כל כך עתיקים שישנם ניצחונות ותקופות שלטון שאף אחד כבר לא יודע עליהם כי הם אבדו מההיסטוריה.

מכל מקום, באתוס הישראלי חשוב לחזור ולהזכיר שוב ושוב כי האזור שמצפון לנחל ארנון הוא "ארץ האמורי" אלא שכשספר דברים טוען שהמואבים לא קידמו אותנו בלחם ובמים, הרי לפי הסיפור המקראי עצמו הוא מתבלבל בין האמורים למואבים. כי עמוק עמוק, גם הישראלים יודעים שמדובר בצפון מואב…

אולי מכאן השנאה שמתגלה במגילת רות. דורות של כיבושים וכיבושי נגד, כל תקופת השופטים. פעם אנחנו עבדים למואב ופעם הם לנו. אצל עם אחד זוהי נחלת גד וראובן אצל העם השני זוהי נחלתו שנגזלה ממנו בכיבוש. לאורך תקופת השופטים ממלכת יהודה וישראל נלחמת בכל מיני עמים, אבל רק מול עם אחד ישנו סכסוך אמיתי למי שייך השטח. כשישראל או יהודה כובשת את אדום או את ארם הם יודעים יפה שזו אינה נחלתנו וכך גם ההיפך. רק מול מואב יש שאלה אמיתית של מי המקום, והישראלים יודעים היטב שהם כובשים שם, גם אם כובשים בעלי זכויות. אפשר לסלוח לארמים ולאדומים. אפשר לסלוח למצרים שעינו והעבידו אותנו. אי אפשר לסלוח למואבים שיש להם טענה ממשית כנגד נחלת אבותינו. אם נודה בזכות שלהם, שמטנו את הקרקע מנחלתם ההיסטורית של גד וראובן. במקרה הזה, זה באמת או אנחנו או הם.

זהו הרקע לגדולתה של מגילת רות, מגילת החסד, זוהי גדולתו של בעז איש החסד. הוא היחיד מכל תושבי בית לחם שיש לו את היכולת להכיר בסובייקטיביות של רות מעבר לעובדה שהיא חלק מהמואבים. אפילו לחוק המקראי אין את היכולת הזו, שיש לבעז. אמונתו של בעז באישי ובאנושי מצליחה לשנות את זקני העיר ואת עמדתן של השכנות. רות מתקבלת.

*****

יהיה מי שיטען שאם זה מנוגד להלכה, ואם יש כזה סכסוך בין המואבים לבני יהודה וישראל, הרי סיפורה של מגילת רות הוא סיפור של כישלון. הא ראיה, במקום להרוג את כל המואבים ולהבין שאין בלתי מעורבים ישראל משלימה איתם פעם אחר פעם, פה ושם נותנת להם להסתנן לקהל ה', כולל למשפחה חשובה שתהפוך להיות משפחת המלוכה. לאורך כל ספר שופטים מתגלה שבמקום לנצח אותם ניצחון מוחלט אחת ולתמיד משלימים איתם. מסתפקים בכך שהם יעבדו אותנו ויעלו לנו מס (זה משמעו של שלום בתורה וראו דברים כ' י'-יא) וכך נותנים להם להתחזק, ואז הם תוקפים אותנו ומנצחים אותנו, וחוזר חלילה.

אלא שהתנ"ך עצמו מגלה לנו מה קרה כשניסינו לנקוט במלחמת חורמה.