התורה קובעת בפרשת תזריע שאשה צריכה להביא קרבן אחרי שהיא יולדת (ויקרא י"ב ו'):
תָּבִיא כֶּבֶשׂ בֶּן שְׁנָתוֹ לְעֹלָה וּבֶן יוֹנָה אוֹ תֹר לְחַטָּאת.
האשה הביאה חיים חדשים לעולם והיא צריכה להביא קרבן על חטא? המדרש מנסה לענות בדיוק על השאלה הנוקבת הזו. הוא מציע תיאור רגיש למה שעוברת או עלולה לעבור אישה בשעת לידתה (תנחומא ויקרא י"ד ב').
למה היא מביאה קרבן?
אמרו רבותינו זיכרונם לברכה:
מאה פעיות האשה פועה… כשהיא יושבת על המשבר (=כסא הלידה),
וכיון שהצרות מקיפות אותה, היא נודרת שלא תזקק עוד לאישהּ.
לפיכך מביאה קרבן.
מאה קולות – צרחות, יללות, יפחות ואנחות משמיעה אישה בשעת הלידה. בתשעים ותשע מתוכן היא מבקשת למות או צועקת מחשש למות אבל בפעם האחרונה היא משמיעה קול לחיים – אנחת הרווחה או בכי ההקלה כשנולד התינוק. כך מכניס עצמו הדרשן לתודעתה של האישה היולדת ומנסה לפענח את הקולות שהיא משמיעה.
אבל הדרשן לא מסתפק בכך. הוא יודע שבתוך כאבי הלידה החריפים נודרת אשתו שהיא לא תשכב אתו יותר. פשוט כדי לא לעבור את זה שוב. והוא גם יודע שהנדר לא יקוים. הם לא יעמדו בו. אני תוהה מה הוא חש כשהוא כותב את זה, חמלה? אשמה?
מאה פעיות האישה פועה כשהיא יושבת על המשבר. המדרש מזמין אותנו לחשוב ולשחזר חוויות של לידה, ואת השפעותיהן על הזוגיות שלנו.
