ההפטרה לפרשת שלח-לך מספרת את סיפור מפגשה הדרמטי והמרגש של רחב עם המרגלים. הברית העמוקה שנכרתת בינה לבינם היא כמעט בגדר נס. הגברים הנכבדים והיהירים, מנהיגי השבטים, שסומכים על אשה העוסקת בזנות, נותנים לה את דברתם החשאית – הבטחה שאיש לא יוכל לאוכפה, אך הם עומדים בה עד קוצו של יוד. האשה שבוגדת בעמה ובעברה משליכה את כל יהבה על האנשים הזרים הללו ללא כל ביטחונות למען חייה, ומתוך מסירות מרגשת לבני משפחתה. גם היא מקיימת את דבריה עד תומם. ההבטחה נאכפת באמצעות חוט השני שלא לחינם הוא מכונה תקווה. ובמילותיה של ההפטרה (יהושע ב' י"ב-י"ח):

וְעַתָּה, הִשָּׁבְעוּ נָא לִי בַּה', כִּי עָשִׂיתִי עִמָּכֶם חָסֶד; וַעֲשִׂיתֶם גַּם אַתֶּם עִם בֵּית אָבִי חֶסֶד, וּנְתַתֶּם לִי אוֹת אֱמֶת. וְהַחֲיִתֶם אֶת אָבִי וְאֶת אִמִּי, וְאֶת אַחַי וְאֶת אַחְיוֹתַי, וְאֵת, כָּל-אֲשֶׁר לָהֶם… וַיֹּאמְרוּ אֵלֶיהָ הָאֲנָשִׁים… הִנֵּה אֲנַחְנוּ בָאִים בָּאָרֶץ; אֶת תִּקְוַת חוּט הַשָּׁנִי הַזֶּה תִּקְשְׁרִי בַּחַלּוֹן אֲשֶׁר הוֹרַדְתֵּנוּ בוֹ, וְאֶת אָבִיךְ וְאֶת אִמֵּךְ וְאֶת אַחַיִךְ וְאֵת כָּל בֵּית אָבִיךְ תַּאַסְפִי אֵלַיִךְ הַבָּיְתָה.

ההפטרה מזמינה שלש נקודות מבט על הסיפור המרגש הזה. נקודת מבטם של המרגלים, של רחב, ושלנו הקוראים. אני מבקשת לדרוש את נקודות המבט הללו באמצעות שלשה מדרשים.

המרגלים

יצחק פוקס מתאר את החרדה שמלווה מרגלים שחומות העיר הזרה סוגרות עליהם והם מבינים שנשלחו למשימתם לקראת מלחמה גדולה על המולדת הנחלמת, ארץ זבת חלב ודבש, שעתידה לעלות בדם רב.

חוט השני – יצחק פוקס

חוֹמוֹת חוֹמוֹת סוֹגְרִים,
חוֹמוֹת חוֹמוֹת בָּעִיר.
בָּאנוּ יַחַד מִדֶּרֶךְ אֲרֻכָּה.
הַמֶּלֶךְ מְבַקֵּשׁ אוֹתָנוּ לָקַחַת,
וְהַשָּׁעַר סָגוּר.
קְחִי לָךְ, קְחִי לָךְ,
אֶת תִּקְוַת חוּט הַשָּׁנִי.

אֶרֶץ תִּזְדַּעְזֵעַ,
אִמָּא אֲדָמָה.
תְּבַקֵּשׁ אֶת דָּם בָּנַיִךְ,
אִמָּא אֲדָמָה.
קְחִי לָךְ, קְחִי לָךְ,
אֶת תִּקְוַת חוּט הַשָּׁנִי.

(אגב, המילים לבדן אינן עושות חסד למדרשו של פוקס. ממליצה בכל חום לבי להקשיב לשיר. בהקשבה מתגלה שזהו מדרש חודר קרביים)

רחב

באומץ השמור למיואשים רימתה רחב את מלך יריחו ודבקה בעם התורה אבל גם בעם שאך זמן קצר קודם לכן איבד 24,000 חללים בחמת ה'. זהו הסיפור אותו מספר המדרש ברות רבה (ב' א') תוך הסתמכות על תיאור שושלתו של שלה בן יהודה בדברי הימים (א' ד' כ"א-כ"ב):

וּמִשְׁפְּחוֹת בֵּית עֲבֹדַת הַבֻּץ, לְבֵית אַשְׁבֵּעַ. וְיוֹקִים וְאַנְשֵׁי כֹזֵבָא, וְיוֹאָשׁ וְשָׂרָף אֲשֶׁר בָּעֲלוּ לְמוֹאָב וְיָשֻׁבִי לָחֶם; וְהַדְּבָרִים עַתִּיקִים.

מסביר המדרש את השושלת המוזרה:

"וּמִשְׁפְּחוֹת בֵּית עֲבֹדַת הַבֻּץ", זו רחב הזונה שהטמינה המרגלים בבוץ . הדא הוא דכתיב (יהושע ב', ו'): "וַתִּטְמְנֵם בְּפִשְׁתֵּי הָעֵץ"…
"לְבֵית אַשְׁבֵּעַ" שנשבעו לה המרגלים שנאמר (שם, פס' י"ב) "וְעַתָּה הִשָּׁבְעוּ נָא לִי בּה'".
"וְיוֹקִים", שקיימו לה השבועה הדא הוא דכתיב (שם, פס' כ"ג): "וַיָּבֹאוּ הַנְּעָרִים הַמְרַגְּלִים"… 
"וְאַנְשֵׁי כֹזֵבָה" שכזבה במלך יריחו, שנאמר (יהושע ב, ד): "וַתֹּאמֶר כֵּן בָּאוּ אֵלַי הָאֲנָשִׁים" וגו'.
"וְיוֹאָשׁ", שנתיאשה מן החיים(!) [המדרש עומד על כך שמדובר באשה מרת נפש. מפוחדת עד מוות. שאין לה מה להפסיד].
"וְשָׂרָף", שתקנה עצמה לשרופין אשר בעלו למואב, שבאתה ונדבקה בישראל ועלו מעשיה לאביה שבשמים. (המדרש מזכיר את החטא בו בני ישראל בועלים באקט פולחני את בנות מואב וכתוצאה מכך מתחילה מגיפה ומלחמת אחים שגובות 24,000 חללים. נראה כי הם מכונים "שרופים" משום שהם מתו "בחמת ה'" אבל לא לגמרי ברור איך).
"וְיָשֻׁבִי לָחֶם", שנדבקה בישראל שקבלו את התורה שכתוב בה (משלי ט', ה'): "לְכוּ לַחֲמוּ בְלַחֲמִי".
וְהַדְּבָרִים עַתִּיקִים(!)

אנחנו

מה נותר לנו מהסימן המפעים של תקוות חוט השני? התקווה? צבעו הלוהב של השני? ואולי החוט המקשר? חוט הברית.

תקוות חוט השני – נתן זך

שְׁמֹר לִי קְצֵה חוּט שָׁנִי
אֲפִלּוּ שֶׁהוּא נֶעֱלָם לְעִתִּים
שְׁמֹר לִי קְצֵה חוּט שֵׁנִי
כְּדֵי שֶׁבָּרַעַשׁ הַזֶּה הַכְּלָלִי
שֶׁבּוֹ גַּם קוֹלִי
קוֹלִי מִתְעָרֵב
כְּאִלּוּ הָיָה לֹא שֶׁלִּי
כְּאִלּוּ הָיָה קוֹל כְּלָלִי
שְׁמֹר לִי קְצֵה חוּט שָׁנִי
כְּדֵי שֶׁבָּרַעַשׁ הַזֶּה הַכְּלָלִי
אֶזְכֹּר לָקַחַת
לָקַחַת לַלֵּב
אֶזְכֹּר שֶׁזֶּה עוֹד כּוֹאֵב
אֶזְכֹּר שֶׁזֶּה עוֹד כּוֹאֵב

שבת של שלום תקוות וחוטים מקשרים.