סיפורי יוסף פותחים בהעדפתו של יעקב את יוסף מכל בניו. הגמרא תולה בהורות קלוקלת זו את שיעבוד ישראל במצרים (שבת, י' ב'):
אמר רב: לעולם אל ישנה אדם בנו בין הבנים. שבשביל משקל שני סלעים (פחות מ-40 גרם) מילת (=צמר רך) שנתן יעקב ליוסף יותר משאר בניו – נתקנאו בו אחיו, ונתגלגל הדבר וירדו אבותינו למצרים
המדרש הזה הוא אמיץ מאוד. המסורת שלנו עוסקת באינטנסיביות ביציאת מצרים, בגאולה הניסית והמופלאה שאנו זוכרים אותה אקטיבית בתפילותינו בכל יום, היא התשתית לכל חגינו, ולזהותנו הלאומית והדתית. למרבה הצער אנחנו עוסקים הרבה פחות בשאלה מה גרם לנו לגלות לכתחילה. המדרש הזה הוא אחד הבודדים שלא פוחד לעסוק בכך, ותשובתו היא הורות לא הוגנת, קנאה ושנאת אחים. הסכוליון למגילת תענית על י"ז באלול (פרק ו') מתאר את חנוכה כחג של תיקון משפחתי:
ובמה היו מצרים להם מלכי יון? היו מושיבין קסטריאות (פקידים מטעם המלך) בעיירות להיות מענין את הכלות (אונסים אותן), ואחר כך היו נשואות לבעליהן. ומנעו את ישראל שלא לשמח עם נשותיהם לקים מה שנאמר (דברים כ"ח ל'): "אִשָּׁה תְאָרֵשׂ וְאִישׁ אַחֵר יִשְׁכָּבֶנָּה". ולא היה אדם מבקש לישא אשה מפני הקסטריאות…
ובת אחת היתה למתתיהו בן יוחנן הכהן הגדול וכשהגיע זמנה לינשא בא הקסטרין לטמאה ולא הניחו אותו וקנאו מתתיהו ובניו וגברה ידם על מלכות יון ונמסרו בידן והרגום, ואת היום שבטלום עשאוהו יום טוב.
לפי הסכוליון המרד החשמונאי מתחיל כשהאחים מבקשים (ומצליחים) להגן על אחותם. מעין היפוך לסיפור יוסף. בניו של מתתיהו הצליחו למנוע את אונס אחותם וגם לנצח את היוונים ולהפסיק את החוק שאיפשר את האונס.
מדרש ימי בייניימי שנאסף במאה ה-19 מרחיב את הסיפור הזה לאחד הסיפורים הדרמטיים ביותר שקיימים במדרש בכלל. סיפור על חתונה, עירום, אונס ורצח (לא בהכרח בסדר הזה). לפי המדרש בתחילה רצו האחים להרוג את אחותם אלא שהיא, בנאום מרגש ומלא עוצמה, הנישא כולו כשהיא עירומה לגמרי בפני כל המוזמנים לחתונתה, מצליחה ליצור את התיקון המשפחתי (אוצר מדרשים, מעשה דחנוכה נוסח א'):
בא מעשה של בת מתתיהו כהן גדול שנשאת לבן חשמונאי ואלעזר היה שמו. כיון שהגיע יום שמחתה הושיבוה באפריון, וכשהגיע זמן הסעודה נתקבצו כל גדולי ישראל לכבוד מתתיהו ובן חשמונאי שלא היו באותו הדור גדולים מהם. וכשישבו לסעוד עמדה חנה בת מתתיהו מעל אפריון וספקה כפיה זו על זו וקרעה פורפירון (את הבגדים) שלה ועמדה לפני כל ישראל כשהיא מגולה(!) ולפני אביה ואמה וחותנה(!)
כיון שראו אחיה כך נתביישו ונתנו פניהם בקרקע וקרעו בגדיהם, ועמדו עליה להרגה.
אמרה להם: שמעוני אחיי ודודיי, ומה אם בשביל שעמדתי לפני צדיקים ערומה בלי שום עבירה הרי אתם מתקנאים בי, ואין אתם מתקנאים למסרני ביד ערל להתעולל בי?!
… אתם חמשה אחים יהודה יוחנן יונתן שמעון ואלעזר, ופרחי כהונה יותר ממאתים בחור, שימו בטחונכם על המקום והוא יעזור אתכם שנאמר (שמואל א' י"ד ו'): "כִּי אֵין לַה' מַעְצוֹר לְהוֹשִׁיעַ" וגו׳.
ופתחה פיה בבכיה ואמרה: רבונו של עולם, אם לא תחוס עלינו חוס על קדושת שמך הגדול שנקרא עלינו ונקום היום נקמתנו.
באותה שעה נתקנאו אחיה ואמרו בואו ונטול עצה מה נעשה. נטלו עצה זה מזה ואמרו בואו ונקח אחותינו ונוליכנה אצל המלך הגדול, ונאמר לו אחותנו בת כהן גדול, ואין בכל ישראל גדול מאבינו, וראינו שלא תלין אחותינו עם ההגמון, אלא עם המלך שהוא גדול כמותינו. ונכנסנו עליו ונהרגהו ונצא. ונתחיל אח״כ בעבדיו ובשריו, והשם יעזרנו וישגבנו…
ועשה להם הקב"ה תשועה גדולה, ושמעו בת קול מבית קדש הקדשים: כל ישראל נצחו טליא (הטלאים, הצעירים) באנטוכיא, כן יעשה המקום ישועה בימינו אלה.
תולדות עם ישראל מאז האבות ועד ימינו מלמדים שהחורבן שלנו תמיד מתחיל מהתנהגות קלוקלת בתוך המשפחה, בתחום הכי פרטי. המדרש טוען שכשבני המשפחה מפסיקים להפקיר את אחותם לאונס, לא מאיימים עליה להרוג אותה, אלא מתאחדים להציל אותה – אז נוצרת גאולה.
המדרש מציע לנו לחגוג את חנוכה כהזדמנות של תיקון משפחתי ואהבת אחים. לפי המדרש התיקון הפרטי הזה שכל אחד מאיתנו יכול לעשות עם אחיו וילדיו, מייצר גאולה. יוסף יאחה את שנאת אחיו ויאפשר את גאולת מצרים. חנה מתקנת את אוזלת ידם של אחיה חוסר אונם ואילמותם שמובילים אותם לאלימות דווקא כלפיה, וכך מייצרת את הגאולה הלאומית של חנוכה.
מעט מן האור במישור הכי פרטי, דוחה הרבה מן החושך אפילו במישור הלאומי.
