פרשת עקב מספרת לנו שוב ושוב מה השכר שנקבל אם נשמור את מצוות ה' (וגם יותר מרומזת מה העונש אם לא נעשה זאת). האם אנחנו מאמינים שאלהים נותן לנו עונש ופרס על כל מעשה? פרשת עקב מביאה את חז"ל למחלוקת חריפה בדיוק בשאלה זו. המדרש מציע לפחות 4 גישות שונות להבנת תפיסת הגמול המקראית, ותובנותיו רלוונטיות לנו עד מאוד.

הגישה הראשונה היא להבין אותה כפשוטה. אלהים מתנהל איתנו בשיטות של פסיכולוגיה התנהגותית – פרסים ונקודות על התנהגות טובה וההפך מכך על התנהגות רעה. עניינו של הדרשן הוא רק להאדיר את הגמול הטוב שאנחנו נקבל בחסדו של האל. כך זה בא לידי ביטוי למשל במדרש הבא (דברים רבה, ג' ו') על הפסוק (דברים ז' יב):

בָּרוּךְ תִּהְיֶה מִכָּל הָעַמִּים לֹא יִהְיֶה בְךָ עָקָר וַעֲקָרָה וּבִבְהֶמְתֶּךָ.

"לֹא יִהְיֶה בְךָ עָקָר וַעֲקָרָה" – סריסין ואילונית.
אין לי אלא באדם – מנין אף בבהמה?
דכתיב: (דברים ז', י"ד): "וּבִבְהֶמְתְּךָ" 
הרי באדם ובבהמה.
מנין אף בארץ? (שהארץ עצמה תהיה פוריה)
דכתיב (שמות כ"ג, כ"ו): "לֹא תִהְיֶה מְשַׁכֵּלָה וַעֲקָרָה בְּאַרְצֶךָ".
מנין אף באילן דכתיב: (מלאכי ג', י"א): "וְלֹא תְשַׁכֵּל לָכֶם הַגֶּפֶן בַּשָֹּׂדֶה".

אלא שהמדרש מיד מציע שני פירושים חלופיים לפסוק:

דבר אחר, לֹא יִהְיֶה בְךָ עָקָר וַעֲקָרָה, אמר רבי חנין בן לוי: אמר הקב"ה, לא תהא תפלתך עקרה אלא תהא עולה ועושה פירות.

לדעת רבי חנין עשיית מעשים טובים לא מייצרת "פרסים" אלא מייצרת קשר אחר, קרוב ואינטימי עם האל. שכר המצוות הוא הקשר עם האל. אכן הקשר עם האל מבטיח שפע וטוב – התפילה נושאת פירות, אולם עיקרו של הגמול טמון בעצם החוויה הדתית המבוטאת בתפילה.

דבר אחר, אמר רבי יונתן: לֹא יִהְיֶה בְךָ עָקָר וַעֲקָרָה-  מן התשובה

לדעת רבי יונתן, הגמול על חיים של עשיית הטוב הוא ההרגל האנושי לעשות טוב. חיים של עשיית מצוות מחנכים את האדם לתיקון מתמיד. המצוות לא יגרמו לאלהים לתת לנו פרסים אלא יגרמו לנו להיות אנשים שעושים תשובה.

הגישה הרביעית היא בעיני הרדיקלית המפתיעה והמורכבת מכולן. היא מגולמת בסיפור הבא (דברים רבה, ג' ג'): 

מעשה ברבי שמעון בן שטח שלקח חמור אחד מישמעאלי אחד.
הלכו תלמידיו ומצאו בו אבן אחת טובה תלויה לו בצוארו.
אמרו לו: רבי, (משלי י, כ"ב): בִּרְכַּת ה' הִיא תַעֲשִׁיר.
אמר להן רבי שמעון בן שטח: חמור לקחתי אבן טובה לא לקחתי.
הלך והחזירה לאותו ישמעאלי.
וקרא עליו אותו ישמעאלי: ברוך ה' אלהי שמעון בן שטח!
הוי מאמונתו של בשר ודם אתה יודע אמונתו של הקב"ה שנאמן לשלם לישראל שכר המצות שהן עושין…

רבי שמעון קנה חמור מערבי. בצוואר החמור נמצאה אבן טובה. תלמידיו של רבי שמעון חושבים שזו עדות לתורת הגמול המקראית: רבי שמעון הוא צדיק ולכן זכה בעושר. אבל רבי שמעון חולק עליהם עמוקות. הוא אינו מוכן לזכות במה שלא שילם עליו. על אף שהחמור הוא כבר קניינו, הרי לגישתו האבן הטובה היא בחזקת אבדה אותה עליו להשיב למוכר, וכך הוא עושה. עד כאן הסיפור הוא פשוט והיינו מצפים שהלקח מהסיפור הוא שעלינו לנהל מסחר הגון או שנלמד מכך על דיני חוזים ומשמעה של טעות חוזית אל מול המעשה הקנייני. אבל באופן מפתיע הדרשן לומד מהסיפור הזה משהו אחר לגמרי. הוא לומד שההתנהלות של האל היא שיקוף של אמונתנו ואורח חיינו. אם אנחנו מתנהלים בהגינות סימן שגם אלהים מתנהג כך. יתר על כן, לתיאור ההתנהגות ההגונה המדרש משתמש במילה "אמונה". לפי המדרש אלהים מאמין (ופועל) כמו שאנחנו מאמינים ופועלים.

המשמעות של המדרש היא מרחיקת לכת. המדרש טוען שאלהים הוא מעין סימול אידיאלי של ערכינו. האדם המוסרי אינו מתנהל כאלהים אלא האל (המוסרי) מתנהל כאדם המוסרי. אם בהתנהגותנו בפועל אנו מוכיחים, כמו רבי שמעון שאנחנו מאמינים בהגינות, הרי שחובה עלינו להאמין שגם אלהים פועל בהגינות, כי המוסר הוא אחד. תפקיד האמונה באל בכלל, ותורת הגמול בתוכה בפרט, אינה להגיד לנו מה אלהים עושה או יעשה אלא ליצור לנו עולם ערכים אובייקטיבי – לבטא את המוסר האידיאלי שלנו. לכן מאמונתו של רבי שמעון בן שטח אנחנו יכולים להסיק מהי ההתנהגות של האל. גישה זו מבקשת מאיתנו לקרוא את פרשת עקב לא כהבטחה מעשית אלא כפרוגרמה מוסרית. היא מבקשת מאיתנו לנהוג באותו אופן בו היינו רוצים שתנהג החוקיות המוסרית של העולם כולו.  ובפרפרזה על דבריו של גנדי – היה אתה האל שאתה מעוניין להאמין בו בעולמך. היא גם מבקשת מאיתנו שנאמין שהעולם מתנהל על פי חוקיות אתית ממש כמו שאנחנו מאמינים שהוא מתנהל על פי חוקיות חומרית.

המדרשים מסכימים שתפקידה של פרשת עקב להפוך אותנו לאנשים מוסריים יותר. הם מסכימים שלאלהים ולאמונה באלהים יש תפקיד בעיצובנו כאנשים מוסריים – אלהים הוא סוג של מניע להתנהגות המוסרית. אולם הם חלוקים עמוקות בשאלת הדרך שלנו להנעה (מוטיבציה) מוסרית. לדעת המדרש הראשון שכר על התנהגות מוסרית הוא המוטיבציה המרכזית שהתורה מציעה. לדעת המדרש השני המוטיבציה להתנהגות מוסרית היא חוויה דתית עמוקה. לדעת המדרש השלישי המוטיבציה להתנהגות מוסרית היא חיים שבהם אנו מרגילים את עצמנו להתנהג באופן מוסרי. ולדעת הגישה הרביעית המוטיבציה המוסרית נובעת מהבניה ערכית של עולם מוסרי אידיאלי והתפיסה שאנו עצמנו נקראים לממש את אותה אידיאה ולהיות שותפים בתוכה בכל מעשה בחיינו – אפילו כשאנו קונים חמור.

שבת של שלום ותיקון.