הפטרת שבת שובה מיוחדת מכל ההפטרות בכך שאיננו קוראים בה קטע אחד מהנביא, אלא רצף של שלושה קטעים, משלושה נביאים שונים. ההפטרה מתחילה מנבואה של הושע, ממשיכה בנבואה של מיכה ומסתיימת בנבואה של יואל. מהרכבת שלושת הנבואות הללו יוצר בעל ההפטרה טקסט חדש, טקסט שהוא מדרש של בעל ההפטרה לאופן שבו עלינו להכין את עצמנו ליום הכיפורים. באמצעות חיבור קטעי הנבואה, בעל ההפטרה יוצר דיאלוג בין אדם לאלהים וליתר דיוק בין ישראל לאלהים. בתחילת הדיאלוג פונה ה' לישראל באמצעות הנביא הושע (י"ד ב'):
שׁוּבָה יִשְׂרָאֵל עַד ה' אֱלֹהֶיךָ, כִּי כָשַׁלְתָּ בַּעֲוֹנֶךָ.
האל מבקש מאיתנו תיקון. בתגובה פונה ישראל אל ה' באמצעות הנביא מיכה (ז' י"ח-י"ט):
מִי אֵל כָּמוֹךָ, נֹשֵׂא עָוֹן וְעֹבֵר עַל פֶּשַׁע, לִשְׁאֵרִית נַחֲלָתוֹ לֹא הֶחֱזִיק לָעַד אַפּוֹ, כִּי חָפֵץ חֶסֶד הוּא. יָשׁוּב יְרַחֲמֵנוּ, יִכְבֹּשׁ עֲוֹנֹתֵינוּ. וְתַשְׁלִיךְ בִּמְצֻלוֹת יָם כָּל חַטֹּאותָם.
אנחנו מבקשים שאלהים יעשה תיקון. אלהים מתבקש לסלוח על החטאים אבל בעיקר לשוב לרחמנו. לשנות את המציאות שבה אנחנו חיים למציאות של חמלה ואהבה במקום של עונש אינסופי. כמו בסיפור החסידי על החייט שמתחשבן עם אלהים מי חטא יותר השנה…
אם חפצֵי חיים ואמונה אנחנו, עלינו להפגיש בין שני הנרטיבים הללו. עבור אדם מאמין לא ייתכן תיקון ללא אחריות אנושית, אולם לא ייתכן גם שאלהים אינו אחראי על תיקון המציאות, פועל יוצא מאחריותו על מכלול המציאות. את המפגש יוצר בעל ההפטרה באמצעות הנביא יואל. יואל קורא לטקס ליטורגי מפורט שמתרחש במקדש, בין האולם למזבח, טקס שכל ישראל משתתפים בו – זקנים וטף, כלות וחתנים. כולם נקראים באמצעות שופרות לבוא למקדש, לצום ולהשתתף בעצרת שמנחים בבכי ובתפילה הכהנים (יואל ב' ט"ו- י"ז):
תִּקְעוּ שׁוֹפָר בְּצִיּוֹן, קַדְּשׁוּ צוֹם, קִרְאוּ עֲצָרָה.
אִסְפוּ עָם, קַדְּשׁוּ קָהָל, קִבְצוּ זְקֵנִים, אִסְפוּ עוֹלָלִים וְיֹנְקֵי שָׁדָיִם. יֵצֵא חָתָן מֵחֶדְרוֹ, וְכַלָּה מֵחֻפָּתָהּ.
בֵּין הָאוּלָם וְלַמִּזְבֵּחַ יִבְכּוּ הַכֹּהֲנִים מְשָׁרְתֵי ה', וְיֹאמְרוּ: חוּסָה ה' עַל עַמֶּךָ, וְאַל תִּתֵּן נַחֲלָתְךָ לְחֶרְפָּה לִמְשָׁל בָּם גּוֹיִם. לָמָּה יֹאמְרוּ בָעַמִּים, אַיֵּה אֱלֹהֵיהֶם?!
העם בוכה וצם כסממן מובהק של תשובה, אבל גם קובל על האל שהפך את מולדתנו ונחלתנו לחרפה שֶגויים מושלים בה. ברי כי עבור בעל ההפטרה ההתקהלות הזו מסמנת את החוויה האידיאלית של יום הכיפורים: שותפות של כל אדם מישראל, התעוררות דתית המסומלת בשופר, חרטה ותשובה המסומלות בצום ובבכי – ומתוך כל אלו תפילה ממעמקי הלב לאלהי ישראל שברחמיו ישנה את מציאותנו. זהו טקס שבו האל והאדם נקראים לשינוי משותף. בסופו של התיקון ההדדי מנבא יואל גאולה נצחית, ואלה הפסוקים המסיימים את ההפטרה (יואל ב' כ"ו-כ"ז):
וַאֲכַלְתֶּם אָכוֹל וְשָׂבוֹעַ, וְהִלַּלְתֶּם אֶת שֵׁם ה' אֱלֹהֵיכֶם, אֲשֶׁר עָשָׂה עִמָּכֶם לְהַפְלִיא. וְלֹא יֵבֹשׁוּ עַמִּי לְעוֹלָם. וִידַעְתֶּם כִּי בְקֶרֶב יִשְׂרָאֵל אָנִי, וַאֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם וְאֵין עוֹד. וְלֹא יֵבֹשׁוּ עַמִּי לְעוֹלָם.
פעמיים חוזר יואל על כך שמשמעה של הגאולה היא… שלא נתבייש! מה נורא בבושה? למה היא התיקון העמוק ביותר? מדוע יואל מתייחס לבושה ולא לרגשות קשים אחרים?!
הפסיכולוגיה מבחינה בין אשמה לבושה. אשמה היא רגש שניתן לחוש בינינו לבין עצמנו. כשאנו עושים משהו רע לפי תפיסתנו, כשאיננו עומדים בציפיות שלנו מעצמנו – אנו חשים אשמה. לעומת זאת, בושה היא רגש חברתי ביסודו. כמו שהסבירה חוקרת הקוגניציה פרופסור ג'ודית לואיס הרמן מאוניברסיטת הרווארד:
הבושה נגרמת כשהאני מתפצל כדי לדמיין את העצמי דרך עיניו של האחר.
דהיינו, אנחנו מתביישים כשלא עמדנו בציפיות של אחרים, או כשאנו מפחדים שלא נעמוד בהן, או כשהדימוי שלנו בעיני אחרים אינו תואם את האופן שבו היינו רוצים שהם יראו אותנו. בניגוד לאשמה, בושה נגרמת בשל אובדן האותנטיות, בשל העדפת הפאסון החברתי על פני האני האמיתי. דווקא משום כך, תיקון הבושה הוא ההישג העמוק של התשובה. תשובה כשמה כן היא – שיבה, שיבה אל העצמי. אין שיבה אל הזולת משום שמעולם לא היינו הזולת. ברי שהעצמי שלנו מושפע מערכים חברתיים ותרבותיים שהוטבעו בנו על ידי הזולת, אולם משהם הופנמו במלואם והם באמת חלק מהעצמי שלנו, נחוש אשמה ולא בושה.
בעל ההפטרה מבקש שביום הכיפורים נתכנס גברים נשים וטף, נצום, נתפלל, נבכה ונתקע בשופר – כדי להיות מסוגלים לאותנטיות; שנהיה מספיק אותנטיים לתבוע גם מאלהים מציאות חלופית, ולא רק להללוֹ. בעל ההפטרה מבקש שהתיקון שלנו ישקף את מי שאנחנו ומה שאנחנו מצפים מעצמנו.
לדעת בעל ההפטרה בכוחו של היום הקדוש להביא לנו גאולה. משמעה של הגאולה בעיניו היא חיים שאין בהם בושה, חיים שבהם איננו משקיפים על עצמנו מבעד לעיניהם של אחרים, חיים שבהם התודעה שלנו אינה מפוצלת, חיים אותנטיים. ואולי זו המשמעות של חיי קדושה.
