אחד מציוויה של פרשת כי תצא הוא (דברים כ"ב ה'):

לֹא יִהְיֶה כְלִי גֶבֶר עַל אִשָּׁה וְלֹא יִלְבַּשׁ גֶּבֶר שִׂמְלַת אִשָּׁה כִּי תוֹעֲבַת ה' אֱלֹהֶיךָ כָּל עֹשֵׂה אֵלֶּה.

אם להשתמש באנדרסטייטמנט קיצוני, הפסוק הזה "לא נח" לנו. עבור ליברלים הציווי לשמור על ההבחנה החדה בין ההופעה הנשית להופעה הגברית מלמד על היררכיה. עבור הליברל, ההיררכיה היא אבי אבות התיעוב. עבור קווירים הציווי הזה נתפס כמחייב בינאריות מגדרית. הוא יוצא נגד הזהות המינית והמגדרית וגם כנגד סתם תשוקות לא מזיקות של כל כך הרבה אנשים בקהילה שאליה אני שייכת שפשוט איננו יכולים לחיות איתו. הדאגה הפשוטה לשלומם ורווחתם של חברינו מחייבת אותנו לתעב את פשט הפסוק הזה. אלא שתיעוב פסוק בתורה איננו אופציה לאדם המסורתי. למי שאהבת התורה היא נדבך מרכזי בעיצוב זהותו, לא פחות מאהבת האדם, או מהשתייכות לקהילה כזו או אחרת. לטעמי, בדיוק (גם) לכך נוצר המדרש. מי שאינו מעוניין או מסוגל להתנתק ולהיתלש אבל גם אינו מוכן או יכול לעשות שקר בנפשו או להתחייב למה שהוא רע בעיניו, חייב לדרוש.

****

במקרא הביטוי תועבה מופיע עשרות פעמים וכמעט בכולם הוא מתייחס מפורשות לעבודה זרה. חז"ל כבר כמעט שאינם מתמודדים עם עובדי עבודה זרה, ודאי לא יהודים. מה שמתחיל להיות מתועב בעיניהם וילך ויתגבר בימי הביניים הוא פריצות מינית. זו הופכת להיות המלחמה הגדולה (שאין לה אגב שום מקור מקראי!). וממילא לשם מוסבת התועבה. כך דורשת הגמרא (בבלי נזיר נ"ט א'):

לכדתניא: כמו ששנויה הברייתא התנאית, דהיינו ציטוט של מקור קדום) 

 ‏(הפסוק) "לֹא יִהְיֶה כְלִי גֶבֶר עַל אִשָּׁה" מאי תלמוד לומר (מה הוא בא ללמד אותנו)?

אם שלא ילבש איש שמלת אשה ואשה שמלת איש הרי כבר נאמר "תּוֹעֵבָה הִיא" ואין כאן תועבה!

אלא שלא ילבש איש שמלת אשה וישב בין הנשים ואשה שמלת איש ותשב בין האנשים.

המדרש טוען מפורשות שהתורה לא ציוותה שגברים לא ילבשו בגדי נשים וההיפך. כי זה לא מתועב. התורה ציוותה שהם לא יתחפשו לבני המין השני כדי לשבת בין בני המין השני, כי הישיבה המשותפת היא המתועבת. בכך מפרש המדרש מחדש את הציווי, בניגוד למפורש בתורה, בהתאם להבנתו את המושג "תועבה". ואגב כך גם מסביר, שהפסוק הוא דוגמה – לכל ערבוב בין המינים.

בגמרא המדרש הזה מופיע אגב מחלוקת כמסביר רק עמדה אחת. במדרשים ובפרשנים הימי ביניימיים המדרש הזה יצוטט כהסבר השכיח והנורמטיבי ביותר לפסוק. הלכה למעשה כמעט כל פוסקי ההלכה וכמעט בכל הדורות אכן יפסקו – או פשוט ינהגו בפועל – לפי ההבנה שאין כל בעיה עם לבישת בגדי בן המין השני, כל עוד הדבר אינו מוביל לערבוב בין המינים. המדהים והיפה בעיני במדרש הזה הוא שלדעתו איננו לומדים מהתורה מה מתועב. לדעת המדרש תיעוב הוא עמדה ערכית כל כך בסיסית וראשונית שהוא חייב להיות המשקפיים שבהם אנו קוראים את כל המקורו,. כולל את התורה.

אולם מה יעשה מי שהעירוב בין גברים ונשים כלל אינו מתועב בעיניו. כשאנו ניגשים לקרוא את התורה כמו את הגמרא, חוזרת בפנינו תמיהת הגמרא ואין כאן תועבה?! לצורך הצעת התשובה אני מבקשת לשים לב שהמדרש פירש את המילה תועבה, אולם לא פירש את המילים "גבר" ו"אשה". בד"כ התנ"ך משתמש במילים "זכר" ו"נקבה"  כדי לציין גברים ונשים במובן הביולוגי ובמילים "איש" ו"אשה" כדי לציין גברים ונשים במובן המגדרי. הביטוי "גבר" או "גברים" מופיע בכל התורה רק ב-3 מקומות נוספים:

משה אומר לפרעה שכולם יוצאים לעבוד את ה' (שמות י' ט'):

בִּנְעָרֵינוּ וּבִזְקֵנֵינוּ נֵלֵךְ בְּבָנֵינוּ וּבִבְנוֹתֵנוּ בְּצֹאנֵנוּ וּבִבְקָרֵנוּ.

פרעה עונה לו (שם פס' י"א):

לְכוּ נָא הַגְּבָרִים וְעִבְדוּ אֶת ה'.

משמע שגברים אינם רק ההיפך מנשים וטף אלא אולי אפילו מהזקנים.

הדבר בולט יותר בספירה הראשונה של יוצאי מצרים (שמות, י"ב ל"ז-ל"ח):

וַיִּסְעוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל מֵרַעְמְסֵס סֻכֹּתָה כְּשֵׁשׁ מֵאוֹת אֶלֶף רַגְלִי הַגְּבָרִים לְבַד מִטָּף. וְגַם עֵרֶב רַב עָלָה אִתָּם.

בהקשר הזה ברור שלא כל מי שאנו מכנים גברים, אפילו מבחינת המגדר והבגרות, נקראים גברים בפסוק. התורה מבחינה בין גברים הראויים להיספר ובין הערב רב. על אף שמן הסתם גם "הערב רב" מורכב מאנשים בגירים, אלו אינם מכונים גברים.

הפעם השלישית שאנו מוצאים גבר היא בנאום בלעם המציג את עצמו באופן רשמי וחגיגי (במדבר כ"ד ג'):

נְאֻם בִּלְעָם בְּנוֹ בְעֹר וּנְאֻם הַגֶּבֶר שְׁתֻם הָעָיִן.

מן הסתם ציין בלעם את מעמדו הרם ולא את העובדה שהוא זכר בגיר.

אני מבקשת להציע שהגבר בתורה הוא מעמד, אולי הפטריארך, ואולי, כפי שנראה לי יותר, מעמד הדומה לאזרח הפוליס היוונית – שילוב של מגדר ומעמד חברתי – מי שנספר, מי שזכה למעמד פורמלי בקהילה. מי שהוא במעמד הזה לא ראוי שילבש בגדי נשים ונשים אסורות בסימני הזיהוי של בעל המעמד הזה. אם כך, פשט הפסוק הוא לא שאסור לזכרים ללבוש בגדים של נקבות וההיפך, שכן לו כך היה, התורה הייתה משתמשת בביטוי "זכרים" ו"נקבות". התורה אפילו נמנעה מהביטוי "איש" ו"אשה" שברגיל (=אצל סיסג'נדרים) כולל בתוכו את ההיבט הביולוגי והמגדרי כאחד. התורה הורתה על הבחנה בין "ישויות סוציולוגיות" שונות. היא ביקשה שכל אחד יופיע בחברה על פי זהותו. לגישת התורה תועבה היא לכפות על מישהו להתלבש בניגוד לזהותו. לזכר מותר ללבוש שמלת אשה ולנקבה מותר להופיע בכלי גבר. אולם לגבר אסור לכפות על עצמו זהות זרה בבגדי אשה. כפי שאסור למי שמזוהה כאשה לעטות כלי גבר.

שבת של שלום צבעים וזהויות.